יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

ארץ אוכלת יושביה / דרור בר-יוסף


ישנם ימים, כשהשמש אינה לוהטת והאוויר אינו קר מדי, שנראה שכל המציאות יוצאת החוצה - להסתכל, לנשום אויר, לראות היכן הדברים עומדים. לפתע, ישנן שיירות של נמלים, נחלים של דבורים וזנים שונים של זוחלים ומיני חיות קטנות השורצות על הארץ.

דווקא בימים אלו, מצאתי עצמי, לעיתים, מתבונן בהם ולאחר מכן, בהיסוס, ניגש עליהם. בעומדי מעליהן, לידן, החלו החיות לרוץ ולהשתולל בכל כיוון שרק ניתן. בדומה לסצנה ממערבון ישן או סרט אקשן דרגה ג', כאשר מאימת האקדח השלוף מתחילה אחת הדמויות לרוץ כמוכת אמוק - מזנקת ומתגלגלת ובכלל רצה לכל הכיוונים בבת אחת, מפחד מהירייה הבודדת והישרה שלא תחמיץ.

גם הדבורים עפות לכל כיוון ללא סדר בכלל, כאילו מפחדות לעמוד במקום. לאן הן רצות? התנועה המתמדת, הלא מסודרת, לא לעמוד באותו מקום פעמיים, לא להמשיך את אותו הקו, אותה הדרך של התנועה. הפחד של עכבר המשתולל סביב עצמו, מחפש פתח, חריץ לברוח דרכו. ולעיתים אין מי שרודף, רק הפחד.

לאן הם רצים? ממה הם פוחדים? כאילו יודעים הם שהארץ אוכלת יושביה, שאם הם יעמדו, יחכו, יתבוננו, הארץ תטרוף, אותם. הם יודעים שגם שהשמש זורחת המציאות מנסה לטרוף אותם, לברור את החלקים הטובים שלהם מהפחות (אותם היא תשאיר בצלחת).

לכן כדאי לרוץ לכל כיוון? רק מי שבתנועה ינצל? הם מאמינים שהריצה לבדה תציל אותם, ותוריד מהם את החלקים השמנים?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה