יום שני, 21 בנובמבר 2011

שיחות הר"ש / הרב שג"ר על אחדות פנימית וההכרה באחר ועל הסתירה שבין הפנימיות למוסריות בשיחה עם תלמידים על תורה בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


תחילה צריך לראות שיש שלום בעצמיו... הנקודה הראשונה זה שלום בעצמיו... אני חושב שרבי נחמן מדבר באחת התורות שהעוונות חקוקים בעצמות. אני חושב שבעצמות הוא מתכוון לדבר שמעמיד את הכל, במובן אולי של ה'עצמות'. השלום הזה שהוא מדבר זה השלום פנימי, שלום בינו לבין עצמו.שיש לי שלום עם עצמי אנחנו בדרך כלל בקונפליקט עם עצמנו, והשלום הראשון זה הרמוניה פנימית, שאני אהיה שלם עם עצמי. ואולי נקודה הראשונה של השלום זה השלום עם עצמנו, להגיע לאחדות הנפש, אחדות פנימית שאני שלם עם עצמי עם מה שאני עושה, ומה שהוא אומר זה שזה בא לידי ביטוי עם החזרת הכבוד לשורשו... הנקודה הזו היא תובנה מאד עמוקה, לא בטוח שאני יכול לתאר אותה.



אדם שהוא באמת מכבד יראי ד', הכבוד מצד אחד הוא אם אני מבין לעומק מה שהוא מתאר, הכבוד הוא מה שנמצא מחוצה לי, הכבוד תמיד מסמן מה שמחוצה לי. אני מכבד משהו או משהו מכבד אותי ולכן הכבוד נמצא במלכות. היכולת שלי לכבד משהו עד הסוף, בכנות. היכולת הזאת היא בעצם, הייתי אומר הצד השני ההפוך, מזה זה הניהיליזם זה שאני לא מכבד שום דבר, כל דבר אני חושד בו, מטיל בו ספק. מול הניהיליזם יש את החוסר יכולת שלי להגיע לאחדות פנימית, שהיא כבר שייכת אלינו לסובייקט, לא למה שמחוצה לנו... הנקודה העמוקה היא שאם אנו יכולים להגיע לכבוד אמיתי, בעצם הערכה והודאה למה שמחוצה לנו במקרה הזה של יראת האלקים, של  המוסריות וכן הלאה, להגיע לזה בכנות, זאת האופציה האמיתית  ביותר האופציה המלהיבה, ואז אנו נהיה שלמים עם עצמנו. באיזשהו מקום חוסר השלמות שלנו עם עצמנו זה נובע מזה שאין לנו משהו שיש לנו כלפיו כבוד במובן המלא של המלה... ואם אנו מגיעים למקום שבו יש לנו משהו שאנו מכבדים עד הסוף אז אנחנו מגיעים גם לאחדות פנימית לאחדות שלמה.



אני חושב, שברמה מסוימת זה יוצר קשר מאד עמוק בין המוסריות לפנימיות, שני דברים שעומדים בסתירה אחד נגד השני. אבל המוסריות מבחינה זו היא העוגן היחיד שאדם יכול להטיל לבחוץ, המוסריות, במובן המלא הצרוף שלה. אנו מחפשים עוגן מחוצה לנו איזה נקודת אחיזה, שהיא לא תהיה בסובייקט. כל דבר ניתן להטיל בו ספק, לראות בו יחסיות. עכשיו המוסריות, במובן שאני חושב שהוא מדבר עליו של כבוד של יראי ד', במובן נאמר בשפה הלא דתית זו המוסריות, והיא הממלכה היחידה שיש לה את העוצמה החזקה להביא אותנו להודאה מוחלטת במשהו... המוסריות במובן של אי הנכונות לעשות עוול, במובן של ההודאה באמת האלקית או בכבוד האלוקי או כלפי אדם הערכה עמוקה... אם זה אדם שאתה יכול להעריך אותו ולא באופן יחסי, ואז הוא אומר ירא האלקים. ירא האלקים שאתה מכבד אותו בלב שלם זה יכול להביא גם אותך לאחדות הפנימית, זה נותן עוגן חיצוני שיכול להביא אותך לאחדות הפנימית. כל הבעיה של האחדות הפנימית היא שאני לא מסתפקים במשהו פנימי אנו מחפשים משהו מבחוץ... אנו נכשלים מלמצוא אותה או לעגן אותה משום שהיא נמצאת מחוצה לנו והוא אומר אם תכבד את יראי ד' בלב שלם, כלומר הכבוד ליראת ד', יראת הרוממות במובן העמוק שלה, זה למעשה הדבר החיצוני שיכול להביא אותך לאחדות הפנימית. ככה אני רוצה להבין את הנקודה הזו בעומק שלה.



כאן זה לא מגדל שפורח באוויר, המגדל הפורח באוויר הוא במובן מסוים התכנסות מוחלטת בסובייקטיביות עם ויתור על האובייקטיביות. הצדיק שהוא גר במגדל הוא לא יכול לכבד מבחוץ הוא הופך את הכבוד למשהו לא רלוונטי הוא מקבל את הצידוק המלא לחיות את מה שהוא, וזה הצידוק שלו לחיות את עצמו כעמדה מוחלטת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה