יום שישי, 18 בנובמבר 2011

במט מפוקח / רוני בר-לב

שום דבר לא בא בקלות. ובטח שלא ניצחון. זה לא שהדרך אל הניצחון קשה ומאחר והגעת אליו הנך נח על זרי דפנה או שמא הם נחים עליך כעיטור אולימפי. אלא שהניצחון עצמו אינו קל. הניצחון הוא משא כבד. יש בו מן המוות. סוף וקץ למשחק התמים. קריאת הטוען 'שח' במשחק המלכים, הינה הפתח לאפשרות הנוראה מכל – זו, שאם היא אכן קוראת, אם אכן נסתמו כל פתחי המילוט, המחשבות של המותקף מתרוצצות כמו עכברים בספינה טובעת, עולה בקול ענות חלושה, ההכרעה. חסרת ברק, חסרת חיים, נלחשת מותשת, מט. המבינים מנענעים ראשם כאבלים, הרחוקים מאמצים עיניהם לזהות את שדה הקרב, שעד תגיע ראותו אליהם, כבר לא יישאר לו ערך. ומה יועילו רצים ופרשים, פיונים וצריחים, ומה הבדל יש בין השחור והלבן, תוך הלוח וחוצו? הלא הכל נגמר חלף הלך, ואולי מישהו יזכור לעצור את שעון העצר.
במט מפוקח נשמט גלגל ממרכבת החיים. מישהו פתאום הבין שכאן הכל מסתיים, במהלך זה, שהיה חבוי ונעלם, הלך ונוצר, מבלי דעת מכוונת, אף אחד לא ידע שכך זה יסתיים. אכן יש מהשחקנים שמחשבים שבעה שמונה צעדים מראש, אך מי ימנה את כוחה של משבצת? שהיא כל כך שחורה, כל כך רבועה. ניתן לדרוך עליה בדרך המסע של הרץ, ניתן לעקוף אותה במסעו של הפרש, ניתן אף לרבוץ עליה לאורך כל המשחק, אך אי אפשר לגוע בה. היא היחידה שיכולה לשאת את כל המסעים, כל האפשרויות. עליה ינטשו המלחמות. היא תחשב לעמדת קרב, ולעמדת הגנה, מרכז המשחק, והשטח הזניח. אין לה גבול שחיצוני לה. והיא נושאת את משא הניצחון הכבד.
המט הוא הרגע, הוא ההתבהרות, שבו המשחק מתאחד עם המשבצת. עם מכלול המשבצות שהוא המצב המסיים את המשחק. הוא תמונת המוות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה