יום שני, 28 בנובמבר 2011

איך (לא) למדתי להפסיק לדאוג משואה אטומית ולחכות שיכה האסטרואיד

בול-בפוני
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. Who?

בִּשְׁבִיל זֶה אָנוּ מְבָרְכִין הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב, כָּל טוֹב דַּיְקָא, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַגְּמוּל כִּי עִקַּר הַיְשׁוּעָה עַל יְדֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַהַשְׁגָּחָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הַיְשׁוּעָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת וְכוּ' כִּי זֶהוּ עִקַּר הַהוֹדָאָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת. כִּי בֶּאֱמֶת מַעֲלַת וְחִדּוּשׁ הַנֵּס שֶׁעוֹשֶׂה ה' יִתְבָּרַךְ הוּא לִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ מַה חִדּוּשׁ הוּא לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת לִקְרעַ הַיָּם וְכַיּוֹצֵא, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכּל וּמְחַיֶּה וּמְקַיֵּם הַכּל בִּרְצוֹנוֹ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כִּרְצוֹנוֹ לַהֲרס וְלִבְנוֹת וְכוּ' וּמַהוּ. הָרְבוּתָא וְהַחִדּוּשׁ שֶׁל הַנֵּס. אַךְ אִיתָא שֶׁעִקַּר הַחִדּוּשׁ שֶׁל הַנִּסִּים הוּא, כִּי כְּשֶׁאָדָם בְּצָרָה יֵשׁ עָלָיו קִטְרוּגִים גְּדוֹלִים וְה' יִתְבָּרַךְ הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, וְזֶהוּ קָשֶׁה בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ לְהַעֲבִיר הַמִּשְׁפָּט שֶׁמְּחַיֵּב חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁמְּחַיֵּב חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה תּקֶף גְּדֻלַּת הַנֵּס שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מִתְגַּבֵּר בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים עַל הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין, וְעוֹשֶׂה נֵס וְחֶסֶד גָּדוֹל לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנוּכַל לוֹמַר שֶׁזֶּהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע שֶׁזֶּהוּ מַעֲלַת הַנֵּס בְּגַשְׁמִיּוּת, כְּמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת יֵשׁ שִׁנּוּי הַטֶּבַע גַּם כֵּן עַל פִּי הַנַּ"ל. כִּי זֶהוּ בְּחִינַת חִיּוּב הַטֶּבַע מַה שֶּׁהַכּל מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְענֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם. כִּי זֶהוּ טֶבַע כָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁכֻּלָּם נִבְרְאוּ לִשְׁלִיחוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְשַׁלֵּם לְעוֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. וּכְשֶׁאָדָם חוֹטֵא חַס וְשָׁלוֹם כֻּלָּם מוּכָנִים מִיָּד לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ. כִּי זֶה טִבְעָם כִּי כֻּלָּם נִבְרְאוּ לִכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְהֵם מִתְקַנְּאִים תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם פּוֹגֵעַ חַס וְשָׁלוֹם בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם בָּא בְּאֵיזֶה צָרָה חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲזַי יֵשׁ עָלָיו שׂוֹנְאִים וְקִטְרוּגִים וְזֶה בְּחִינַת חִיּוּב הַטֶּבַע כַּנַּ"ל, שֶׁטֶּבַע הַנִּבְרָאִים. כֻּלָּם מְחַיְּבִים עָלָיו דִּין וּמִשְׁפָּט עַל פִּי טִבְעָם כַּנַּ"ל, וְה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד וְרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם הוּא מְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע, הַיְנוּ שֶׁמְּשַׁנֶּה מַה שֶּׁטִּבְעָם מְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת בּוֹ דִּין חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ תּקֶף הַנֵּס כִּי זֶהוּ בֶּאֱמֶת חִדּוּשׁ גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאד כִּי זֶה קָשֶׁה גַּם בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּקְרִיעַת יַם סוּף שֶׁהָיָה קָשֶׁה לְפָנָיו כִּי הַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ' . נִמְצָא שֶׁעִקַּר תּקֶף הַנֵּס מַה שֶּׁה' יִתְבָּרַךְ מְשַׁדֵּד חִיּוּב הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין שֶׁזֶּהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע כַּנַּ"ל. וְזֶה מַמְשִׁיךְ ה' יִתְבָּרַךְ מִבְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז יִהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת וְלא יִהְיֶה אָז שׁוּם קִטְרוּג וָדִין כִּי יִהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב. וְעַל כֵּן כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת נֵס וָחֶסֶד עִם הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב וְאֵינוֹ כְּדַאי הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו הַשְׁגָּחָה וְטוֹבָה מֵעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב שֶׁאָז לא יִהְיֶה שׁוּם דִּין וְקִטְרוּג כִּי זְדוֹנוֹת יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת כַּנַּ"ל. וְהוּא יִתְבָּרַךְ מַמְשִׁיךְ זאת הַטּוֹבָה וְהַהַשְׁגָּחָה. שֶׁל עוֹלָם הַבָּא לְתוֹךּ עוֹלָם הַזֶּה וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה לוֹ הַנֵּס וְהַיְשׁוּעָה וְהוּא מַמָּשׁ בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַהַשְׁגָּחָה מֵהָעוֹלָם הַבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע כַּנַּ"ל כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, הַיְנוּ כִּי זֶהוּ עִקַּר הַהוֹדָאָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת חִדּוּשׁ נִפְלָא וּדְבַר נֵס לְשַׁדֵּד הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב. כִּי הַגְּמוּלָה נִמְשָׁךְ מֵעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁנִּכְלָלִין בְּאֶחָד הַפָּשׁוּט, כִּי כָּל הַחִיּוּבִים וְהַחֲטָאִים נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזָתָם כַּיָּדוּעַ כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי בִּבְחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט שָׁם כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ קדֶשׁ רַק אֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, נִמְצָא שֶׁנִּכְלָלִין הַחַיָּבִים בְּתוֹךְ בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ לָהֶם הַגְּמוּלָה בִּבְחִינַת שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב כַּנַּ"ל. אֲזַי נִכְלָלִין פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַחַיָּבִים כַּנַּ"ל בְּתוֹךְ אַחְדוּת הַפָּשׁוּט שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
(ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת הודאה הלכה א - ג)

שוב כמעט חטפנו אותה בגדול. וזה לא קרה. אז כלום לא נרשם בפרוטוקול של הטראומות. אסטרואיד בקוטר של שלוש מאות ומשהו מטר חלף בניגון רוגטקה-בול-בפוני, במהירות מסחררת קרוב הרבה יותר אלינו מהירח זרוע המכתשים. כיוון שבחלל אי אפשר לשמוע אותך צורח (בלוג לפעם אחרת – לא נמאס מהאפקטים הקוליים בחלל העמוק? זכורים לטובה יוצרי battlestar glalactica המחודשת והסרט האחרון של מסע בין כוכבים) , הבום העל קולי המצופה לא החריש את אוזנינו. היחידים שהעריכו אותו היו האסטרונומים החובבים והגיקים (תואר שאין לזלזל בנדירותו למרות הפופולאריות לאחרונה) שנותרו לרפואה ושעוקבים בRSS אחר הדיווחים באתר הידען, מזג האויר ובלוגספוט.

זה קורה כל הזמן. אנחנו אפילו בקצת חוב סטטיסטי, כי לא הושמדה הביוספרה שלנו כבר המון זמן (ולא, סיביר בתחילת המאה ה20 לא נחשב, אפילו לא קצת). אסטרואיד בגודל 2 מגרשי פוטבול שחולף במרחק ממנו אפשר לנופף לשלום ללווינים גיאוסינכרוניים זה לא צחוק. אבל משום מה זה גם לא ממש עושה רושם; לכל היותר הערות בסגנון "מה, מקסימום היו מזעיקים את ברוס וויליס והצוות שלו שיקדחו ויפוצצו לו את הצורה. בקטנה..". אולי זו אשמת הוליווד שאנחנו מאבדים את היכולת לחוות סכנה כשהיא בקנה מידה גלובלי. הכל מתווך דרך הקולנוע. ומורד בטורנט ישירות לHD בבית. אבל זה 'רק' סמפטום ממנו אנחנו כמובן נהנים.

אבל התשתית - האם היא פגומה בדמיון האנושי? ברגש? בהיגיון? אני לא מתכוון לנטיה הטבעית למדר את הזוועות, לייצר איים של שפיות ורציונליות הממוסכים ממה שקורה בחוץ. מה שמטריד אותי הוא חוסרם של גבולות כאלה, מציאת התבניות המקובלות חסרות משמעות, אבל לא כהתחלה של מסע קשה אל התבנית החדשה אלא כמו חיים בציור משולב של דאלי ואשר בבת אחת.

התחושה של חוסר התחושה הזכירה לי את העצבים שהיו לי כשעוד לקחתי ללב תשובות הלכתיות לשאלות קיטבג. בערך בתיכון. מישהו היה בתאונה בה מכוניות התעופפו לכל עבר והוא ורכבו נשארו שלמים (הדגמה – ההתחלה של מהיר ועצבני 4). האם יש לברך הגומל בשבת? כן כן. זה הדבר הראשון שהיה לו לעשות אחרי שהוא שלף את הלב מהגרון. והרבנים מתחילים לנתח את השאלה (כי זה מה שלימדו אותם לעשות בתואר ראשון לרבנות) – ולהגיע בערך לאותה מסקנה של חברות הביטוח: 'כל עוד שהשמשה לא נסדקה אין כאן תואנה לתלונה\ברכה\פעילות'. אז זה עיצבן אותי מכלמיני סיבות, ומאז חלפו כבר שנים והיום אני זה שמקבל לפעמים שאלות אז כבר יש לי יותר אמפתיה למי שהולך אל האלגוריתמיקה ההלכתית כדי להתמודד עם העולם הממשי, אבל התחושה של פספוס עדיין שם. אלא שכולנו מחטיאים את המצב עצמו. הרב שג"ר היה אוהב לשאול עד שחיקה את שאלת "מה היית עושה אם זה היה יומך האחרון" אם הפניה כלשהי לאופן ערבוב הקפה. התדירות של השאלה הלכה וגדלה (משום מה) בשנים האחרונות.

אנחנו לא סתם אדישים לסוף העולם (מישהו אמר 2012 ולא קיבל?), בסגנון comfortably numb של הפלויד הורוד. אנחנו אמורים להרגיש כשמשהו מזמזם לנו ליד האוזן. להרים את הראש מהאבוס, או מהמלחמה האינסופית בין יעקב ועשו, בין מרקס וכלכלת השוק החופשי, בין אמריקה ומי שמפריע ל"סגנון החיים החופשי", בין שבטי ישראל לבין עצמם (כשכל השאר כמובן תפאורה). אנחנו לא מסוממים או חסרי מודעות – להיפך, עול האינפורמציה שרוי על כל אמצעי קלט העומד לרשותנו. פשוט אין יחס למה שכמעט קורה. אז שאני אתעצבן על שו"ת סמס שפוטר מברכת שהחיינו אם תופיע עוד שמש במערכת שלנו (ויכול להיות שבסוף באמת nemesis תגמור על כולנו בנקמה על שנלקח כתרה לטובת סול ומדרש מעורפל לגבי קרבן בראש חודש לא ממש מספק את הגופים השמיימיים האלה)?!. כל המודעות הזו ובכל זאת משהו בסיסי חסר בחווייה האנושית - אחרי ששחטנו אחד את השני כל כך הרבה, אולי באמת משהו בגנטיקה שלנו סטה לכיוון של דקסטר?
ומה הייתי עושה אם זה היה יומי האחרון (אז – לגבי היום אני לא בטוח בכלל) – שיציל אותי הבורא, אני מקווה שזה לא לכתוב בלוג.

2 comments:

  1. במילואים. עידכוני חלל לאייפון, בזמן שיתושים חודרי-פליז מתקיפים אסטרטגית.

    השבמחק