יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

פינה בהרחבה - סופר את חנה ארנדט בעקבות אייכמן בירושלים / רוני בר-לב


סופר את ארנדט - בעקבות אייכמן בירושלים / רוני בר-לב


'משפט צדק... דורש הסתגרות. הוא מתיר עצב יותר מזעם. והוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים'1.
'אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו למחר. היו מזדוגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין'2.

כתיבה זו באה בעקבות ספרה של חנה ארנדט, 'אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע'.
שם הספר, כך נראה לי, מחולק לכותרת וכותרת משנית. הכותרת הראשונה היא השם של הספר, והמשנית היא הפונקציה שלו. כל יחידה טומנת בחובה פרדוקס. אולי אוקסימורון, אולי חידוש. המציאות עולה על כל דמיון, אייכמן בירושלים, הרוע גורר בנאליות משלו, ועוד ניתן על כך דין וחשבון.
מי היה מנחש שזה מה שיילד יום? האם הולדה זו היא חלק, פחות מרנין אמנם אך בהחלט עשוי להלהיב, מ'נס החיים' אליבא דארנדט?

אייכמן בירושלים, איש במקום, ללא ציון זמן. הזמן הוא הווה, לא מתמשך, נתקע. לכאורה, זמנו של האיש בן התמותה הינו הזמן בו הוא רחש על פני האדמה. אפשר לקחת קצת קדימה ולהתחשב בהשפעתו, קצת אחורה תוך השלכתו על מטרימיו, כל השאר זו היסטוריה. מה נכלל בתוך אייכמן ומה קורה כשמכלול זה בירושלים, מכלול בפני עצמו. לא מדובר על 'כשאייכמן הגיע לירושלים', לא מצוין שהוא הגיע לשם, הוא שם. עובדה. עובדות זה מה שארנדט מבקשת. עובדות זה מה שהיא מוסרת.

מיכל בן נפתלי כותבת על הדו"ח 'שכדרכם של חיבורים הנכתבים בעין הסערה, המפיקים מכותביהם את המיטב.. בריכוז, בדחיסה וחשיפה של דאגות וחיפושים המלווים אותם מאז ומתמיד, והחורגים מן השאלות המסוימות שעל הפרק'3.
ברקע הספר מרחפות שאלות רבות שאפשר אולי לרכז את חלקן סביב בעיות ספציפיות:
  • האם היהודי יכול לשפוט את הא(נטי)- יהודי?
  • מהי השפיטה, ההליך, הפעילות, כהתייחסות למשהו, לעובדות ?
  • מהי עובדה, מהו הפשע, המעשה, כתוצר של המבצע, כמיוחס למשהו, כמבוצע על מישהו?
עבורי השאלות הללו מכונסות תחת עניין אחד, הספירה. המשפט כספירה, הפשע כסכומים מצטברים, הקרבן כמספר.
את מי סופרים בבית המשפט? מיהו הסופר? ומהי משמעותה של ספירה זו? באלה, מתוך התבוננות בדו"ח ובמחשבתה של ארנדט, אני מבקש לעסוק.
על פי תיעודה של ארנדט את משפט אייכמן, את התנהלות השופטים אל מול מגמות התביעה, את מה שה'ציבור רצה לשמוע', ואת מה שהודגש ודחק הצידה את כל השאר, מתעוררת מחשבה על דמיון למשפט שהתרחש יותר משלושה עשורים לאחר משפט אייכמן, מדינת ישראל נגד יגאל עמיר.
כמה נקודות דמיון:
  • השופטים כמו הציבור כולו מבקש לשמוע ולראות דבר מסוים והנאשם לא מספק את הסחורה4.
  • במשפט ומסביב לו, בבימה התקשורתית, מפעילה את ההליך המשפטי עצמו נימה בכיינית על העוול שנגרם. במקום לשפוט, השופטים הופכים למכשיר בידי התביעה ועוסקים בעובדות, שאינן תמיד רלוונטיות.
  • הנאשם עצמו, זה שמתחת או מחוץ או מסביב לעובדות, הופך על פי הכתבים לדמות ליצנית מגוחכת,דבריה מוסטים תמיד, ובדל נינוחות מתפרש כחיוכו של השטן5 (בנאלי על פי ארנדט, 'מטורף' 'פנטי' 'עשב שוטה', בתקשורת הישראלית שלא הפנימה).
  • עריכת המשפט משמשת במידה לא אחידה של מודעות, לעצב ולחזק את הנרטיב הציוני, למקם טובים ורעים, ולרחוץ בניקיון כפיים.
סדר גודל של אירוע, קובע לאירוע נספחים הדומים לו. בשני משפטים אלו ניתן לזהות הליך של כינון החברה השופטת. אך דומה שהכינון אינו לקראת מטרה חדשה, אלא מטרה ישנה עד מוות. במשפט אייכמן, המטרה הייתה לזהות את הפוגרום הגדול, להצביע על האשם, להשתיק מתנגדים למפעל התובע, ולקיים אותו בעזרת ייסורי מצפון ששכרם בצידם. גם במשפט עמיר נערך מפקד זיהוי, מצוד מכשפות, מי לנו ומי לצרינו, ההגמוניה איתנה מתמיד. השימוש האפשרי בנאשם עצמו כמקור לתנועה בעלת עוצמה רבה כל כך, לא היה באופק. האמת ברורה ויש לפעול על פיה, כל שנשאר הוא להצביע על האשם, ולדפוק אותו. הצדק קיבל במקרים אלו, פרצוף דשן זקן מקובע וקובע, מין has been שכזה, במלעיל ובמלרע.
הצדק של ארנדט הוא דבר שנעשה כאן ועכשיו, ללא עודפות הנוצרת עם המרחק של הזמן, המרחב, ואפילו בין תודעה לתודעה, בערוצי הקישור הקולקטיבי. היא מבקשת עובדות סטריליות. מעדיפה במשפט שהיא מנהלת היומן הדיווח שלה, את האישה שדיווחה באופן נקי וברור, משוחררת מרגשנות או חמלה עצמית, על פני מספרי סיפורים נרגשים מתעלפים.
פניו של הצדק של ארנדט מופנות קדימה, כלפי הקטסטרופה הבאה. עריכת המשפט עבורה איננה רק תגובה למקרה שהיה, אלא גם התכוננות להבא. אפשר להבין את הרתיעה מפני הלך מחשבה זה שאיננו נותן מנוח לרגע, ומרוקן במידה רבה את סמכות בית המשפט הנבנית על אמונה שמישהו עושה כאן סדר, אחת ולתמיד. עשיית הצדק עשויה להיתפס ולא בלי צדק, כאירוע חותך, העוצר את הרצף, סוכר את שטף העוול, כמביא גאולה. הבאת אייכמן לדין, ובמידה מסוימת גם הבאתו של עמיר לדין, סימנה עבור רבים רגע של סגירת מעגל, התרת ספיקות, השלכת הרע לעזאזל. אך ארנדט לא נשבית באפשרות המתוקה של גאולה פיקטיבית, זוהי אפשרות השמורה לחברי הקולקטיב בלבד.
המשמעות המעשית של עמדתה זו היא החתירה שלה להבין את משמעות הרוע והחריגה מהתפיסה הותיקה אותו, לעומת הפורמאליות שהעולם עדיין מנסה לאחוז בה, גם אם הוא מסדיר שם פשע חדש.
דומני שניתן להיעזר בדבריו של וולטר בנימין המפליא להבין בקפקא את הצדק כשער, 'שער הצדק הוא הלימוד'6. פניו הכפולות של הצדק אליבא דארנדט, לאחור ולפנים, הן הפניות ללימוד המתמשך שארנדט מבקשת לערוך בהיסטוריה האנושית, ובייחוד של המאה העשרים.
ארנדט מאמינה בכך שהמשפט והחוק ראויים להימצא אל מול הפשע שעתיד לקרות. בעמדה כזו, גם אם לא ימנעו אותו, הם בהחלט עשויים לשמש כתבנית להכרת המציאות הנפשעת שתתרחש7, וכך אולי תיוולד הקריאה להפסקתו ואיתה סיכוי שבכל זאת יימנע משהו.
ניתן לזהות כיצד ראתה ארנדט את השקפת ההמון לגבי המשפט והמערכת, על פי פרשנותה את המשפט של קפקא.
היא דוחה את הפרשנות הקלאסית ליצירתו, על דרך הפסיכואנליזה והתיאולוגיה8. אפשר שהיא ראתה באלו סוגים של משפט שלא כדרכה, משפט מגיב בלבד, שרק מתאר מה יש כאן במילים אחרות9. היא מפרשת את קפקא כמדבר על החיים עצמם. לא על השמיים, ולא על עומק הנפש, אלא על התנהלות החיים10. לטענתה האיום הנורא החבוי בדברי קפקא איננו דבר שצפוי בעתיד, אלא מציאות שכבר קיימת. הציבור לא חווה את הבירוקרטיה קשה כמוהו, ולכן לא הצליח להבין את הבלתי נסבלות של הכורח, המכאניות, ההליכה לאיבוד. הצורך והכורח אינם אמת, אך הם כאלה. האלוהי יצא מהתמונה, וכנס בתוך חוקי האדם, טוענת ארנדט בפיו של קפקא, והללו מותירים את האדם לא מבין עד מוות. ארנדט מאתרת את הכשל הזה אף בקריאתם של אנשי הדור ההוא בקפקא, ומסבירה שאלו לא מבינים את הפרשנות הנכונה בשל התעכבותם על נפלאות הפרדוקסים שמוצגים ביצירות, ולא יכולים יותר לשמוע אל ההיגיון שמאחורי הדברים11.
דומה שהלך רוח כזה מהלך אצל ארנדט בשבתה ככתבת באולם המשפט. מחד, המציאות הקשה שצפה במשפט, בוססה את רגלי השופטים בבירוקרטיה אנושית. בבירוקרטיה האנושית, המשרדים הקטנים הם קירות הלב, הטפסים למלא הם מס השפתיים לסבל האוניברסאלי. וגם בזו, הפניות חוזרות (ומתסכלות?) לפקידי רגש שצריך לקבל את אישורם. ומאידך, המציאות המשפטית הלא פשוטה (חטיפת אייכמן, תשתית חוקתית לא מוסדרת כל הצורך והגיון פנימי סתור, הצורך בהגדרת הפשע) הכריחה אותם להתעסק בבירוקרטיה משפטית, הצטדקויות, וניסיון לסדר.

לנוכח הביטויים החדים של ארנדט יש מקום לטעות ולחשוב שבמחשבתה המשפט עומד על הפרטים היבשים. אצל ארנדט אכן המשפט ראוי לעמוד על עובדות ופרטים, אך אין פרטים יבשים. תימת החיים המובילה את מחשבתה של ארנדט היא שיקוף ללחלוחית שנבעה בכל פרט. מחשבה על המשפט העומד על הפרטים היבשים היא מחשבה יבשה, פרוטוקולית. הפרוטוקול, הדבק הראשון, שהוא גם מה שנשאר מהדיון על מנת לאפשר למעיין בו שלא נכח בדיון להדביק את מה שחסר בעצמו, הוא חלק ממערך התנהגות חברתי, שבו הפרטים השונים, ההופעות, המבעים, המחוות, אינם מתגבשים יחד לארוע לולא הדבק שידביק אותם יחד. מערך זה מונח על ההנחה שכל פרט בפני עצמו אינו ארוע חיים אלא פרט יבש. בפסק הדין, המתמצת את המלל המשפטי שהתרחש עד אליו, ומפסיק אותו, חייבת להימצא ההצבעה על הפרט או פרטים שבהם הנאשם הורשע. אלו עשויים להיתפס כפרטים יבשים, כסעיפי אישום, לצד ההסברים והנימוקים להחלטות השונות. ארנדט, רואה את החיוניות שבפרטים, ומבקשת לוותר על הדבק והדביקות שהוא מביא, דביקות במטרה מסומנת מראש, ודביקות באופן התבוננות מסורתי ולא יצירתי. גם ארנדט רואה בפרטים יחידות סגורות ומתוחמות היטב, שהמבט עליהן לכשעצמן הוא השפיטה, אלא שמבחינתה התחומיות שלהן אינה סיבה להדבקה מלאכותית, צירוף ומניין, אלא אפשרות למוביליות ודקונסטרוקציה של המחשבה הקודמת. גם ארנדט סופרת את העובדות, אך הספירה שלה היא ספירה של הכרה, ספירת הדם, שלא באה להצביע על מה שהיה במספרים כוזבים, אלא להכיר את מה שיש לפניה. לצרף צרוף חדש, להתיך את הרוע לעובדות משפטיות. היא מבקשת להיות עדה לדבר עצמו, ולא לסבל שלו או לכל נגזרת אחרת, כי רק על פי העדים יקום דבר, ויד העדים תהיה בו בראשונה. שאלה צדדית יחסית שצפה בהקשר זה, כיצד אפשר לשלוח איזה תליין לבצע את ההריגה, שהשופט הבין מדוע היא צריכה להיות.
ארנדט משימה בפי השופטים נאום סיכום אחר, כדי שהצדק יראה לעיני כל, ('בערך בלשון זו'12, ואז מגיע עמוד וחצי מפורט). ניתן לדון בהגיון הדברים ומגמתם ועוד, אך נראה שתנועתה בדברים אלו, כמו לאורך הדיווח כולו, היא בניסיון מתמיד להיות עדה לדבר ולהפוך את כולם לעדים. בתגובותיה, ציטוטיה, האירוניה שלה, והסידור הדברים שלה, היא מנסה להיות בתוך הטיעונים, להכניס את אייכמן עצמו למשא ומתן של עונשו13, ואת כל בני האנוש כמכותבים למשפט.

ארנדט מציינת את הדעה שרווחה בזמן ההוא, לעניין הויכוח סביב שפיטת אייכמן בירושלים, 'שליהודים אין זכות להופיע כשופטים בעניינם הם, אלא רק כמאשימים'14. היא אינה מתעכבת על דעה זו, המאפשרת לראות את היהודי אך ורק בתפקידו הקלאסי כקטגור, משטין בדרך15.
האפשרות האנטישמית הגלומה בדעה זו אינה מעניינת את ארנדט. זהו מצב נתון, והיא מקבלת את הנתון כמות שהוא. להגיד על דעה שהיא אנטישמית אין בה משום חידוש, ובמידה רבה היא חוסמת את האפשרות ללמוד מדעה זו, או להתייחס אליה בצורה עניינית.
ניתן לומר בצורה הפוכה, שהמשותף העמוק בין היהודי והאנטי יהודי, הוא הייחוד את היהודי. שניהם יסכימו שיש בו משהו שונה משאר האדם, משהו חשוב דיו שיעורר אותם במידה זו או אחרת לדון ביהודי או לפעול בעניין. היהודי נספר באופן שונה. על פי קו חשיבה זה, אפשר להעשיר הרבה את 'מדעי היהודים' באמצעות חשיבה אנטישמית16.
אך ארנדט, כאמור, לא מתעכבת על האנטישמיות. היא מציגה את שאלת העולם 'מדוע שלא יישפט בידי בית משפט בין לאומי' ואת תשובת בן גוריון, 'ישראל איננה זקוקה להגנה של בית דין בינלאומי', ומסבירה את ההיגיון שביניהן.
ארנדט מבקשת לגשר על הפערים של העמדות השונות בניסיון ליצור רצף, גם אם מעוקל ולא מובן מאליו, של דו שיח, תקשורת. מבחינתה, החוק הכללי ובית דין פלילי בינלאומי, היו אמורים לעשות את העבודה של שפיטת אייכמן. אך הלאומים לא עמדו בכך מחד, מסבירה ארנדט, וברגע של חמלה היא מזכירה את מצב היהודים ומדינתם החדשה, שאחרי שנות אלפיים הם יכולים סוף סוף ומתעקשים ללכת לבד בכביש, מאידך.
גם אם ארנדט לא סופרת את האנטישמיות, ואת הדיכוטומיה שהיא גוזרת, השאלות עדיין מהדהדות. ארנדט פוסקת בחדות, פסיקה שמעוררת מחלוקת עליה מבין חוקרי שואה (אחרים), שלולא היודנרט לא היו הנאצים מצליחים כל כך כפי שהצליחו. למעשה, מדווחת ארנדט, היכן שלא היה שתוף פעולה מצד הקורבנות, מספרם היה נמוך, והמערך שתפקד בהצלחה רבה במקומות אחרים, נתקע17.
חוקרים שונים מבין מצדדי ארנדט ומגיניה, מסבירים שארנדט ביקשה לחשוף פרק אפל שהתביעה ביקשה להסתיר. חרף כל האי נעימות היא הצביעה על הדברים הקשים. 'בעשותה כן, היא הרחיבה את יריעת המשפט בניגוד להשקפתה הבסיסית כי המשפט צריך להתמקד אך ורק במעשיו של אייכמן'18. אך נדמה שקולה של ארנדט עצמו יסביר היטב מדוע דיברה על היודנרט, נושא שטיפלה בו כבר לפני המשפט, ודומני שהוא מסביר כיצד גם הוא שייך לתוך המסגרת של הדו"ח על הבנאליות של הרוע.
'התעכבתי על פרק זה של הסיפור, שהמשפט בירושלים נכשל בהצגתו בפני העולם במימדיו האמיתיים, כיוון שהוא מספק את התובנה הבולטת ביותר אל תוך הטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהנאצים חוללו בחברה האירופית המהוגנת.. לא רק בקרב הרודפים אלא גם בקרב הקרבנות'19.
על מנת לשמור על קו מחשבה עקבי אצל ארנדט, בתחומי הדו"ח הזה לפחות, נראה שהיא מחפשת את התובנה הטמונה באירוע, המלמדת על האירוע עצמו. טיפולה של ארנדט בפרק זה של הסיפור, בהקשר המשפטי לפחות, אינו לשם הממצאים עצמם, אלא להבנת הטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהנאצים חוללו אפילו בקרב הקורבנות. היודנרט הינו ביטוי לקריסת ההיגיון של החברה כולה. תהיה זו טעות להתעכב בדיון זה על המציאות של שיתוף פעולה ונוראותיה לכשעצמן, מבלי להגיע לשורה התחתונה האמורה20.
תובנה זו, מורה על סוג אחר של פשע, הזוקק סוג אחר של חשיבה משפטית. חשיבה הכוללת דיון בגבולות המקרה, בתחומי הפשע והקרבן, באופן סיפור הדברים, אחיזתם, ספירתם. אפשר להניח שמשפט רגיל מצריך עדות על המקרה על מנת לתווך בין המקרה והשופט, על מנת שזה יוכל לשפוט. כיצד, אם כן, ייבחנו הדברים בעת שהעדים היו חלק מהמקרה, ולא באופן פסיבי בלבד.

כאשר האנטישמיות מתקרבת לזירה משפטית בה היא לכשעצמה, כפנומן, תהיה במרכזה, כפי שניסתה מדינת ישראל לעשות במשפט אייכמן, מתעוררת בעיה קיומית עזה, של היהודי.
לביאור הדברים. העם היהודי עבר אפליות רדיפות והריגות מסוגים שונים במהלך ההיסטוריה שלו. אכן, השואה תפסה את עיקר תשומת הלב בזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית בעת הזאת, אך היו דברים מעולם.
ארנדט מפרטת אודות רשימות הסיוע ושיתוף הפעולה של המועצות היהודיות, גולגולות, רכוש, מיקום, חלוקת טלאים צהובים ועוד. היא תולה את היעילות של מנגנון ההשמדה באלה. ניתן להעלות במחשבה רשימות בצורה שונה מעט בהיסטוריה היהודית. הוראות על מראה יהודי, ביגוד יהודי, תספורת יהודית, התבדלות של יהודים מגויים, מגורים מרוכזים בשל הצורך היהודי בחברה יהודית, ועוד. הוראות אלו ואחרות, שבאו בדמות ספרי הלכה, צביון ומנהג, מלווים בעקשנות דתית חסרת פשרות (רק פה ושם), הקלו מאוד, מן הסתם, על הפורעים השונים לבצע את זממם ביהודים. אם זו אפליה מסחרית, ואם זו כליה גופנית. לו רק היו קצת פחות יהודיים... האם היהודי ככזה, הוא קרבן מהלך?

השאלה המתעוררת בנושא היודנרט, היא עד כמה, ובאיזה אופן, הוא חלק מהסיפור, מהספירה המשפטית.
המשפט הציוני לא יכול היה להתמודד עם נושא היודנרט, ולכן לא העלה אותו. מבחינתו מדובר בעוד הופעה של צאן לטבח יובל. אם מחפשים את היודנרט, את משתפי הפעולה, אפשר להאשים את כל מי שעלה לרכבות השונות, התאסף בנקודות הריכוז, הסכים לענידת הטלאי, כמשתף פעולה. התפיסה הציונית של פתרון סופי לבעיית האנטישמיות, רואה בקיום היהודי (הישן/גלותי/נעבעך) עצמו את הסיבה לרדיפתו, והיודנרט הוא עוד הוכחה לכך. לפיכך, אפשר לטעון, שהמדינה הציונית לא באה לשפוט את אייכמן במובן הרחב של המילה, היא באה לגמור איתו ואת מה שהוא מעיד עליו, היהודי הישן21. על פי טענה זו ניתן למקם כמה תופעות חריגות שציינה ארנדט במהלך המשפט, כגון עדויות שלא רלוונטיות, העדר אפשרות לעדים מטעם ההגנה, ועוד. האצבע המאשימה המופנית כלפי אנטישמיות, היא אצבע עורפת, המכלה את הכל. בדומה לתביעה על הוצאת דיבה, העיסוק עצמו מביא לפשפוש בממצאים, והכל נכנס לתבנית שנקבעה בידי האיש הרע בסיפור. שוב נגזרות דיכוטומיות של טובים/רעים אנחנו/הם לנו/לצרינו. אף אחד לא ישפוט את הנאצים על הפשע נגד היהודים, כי כולם שותפים בפשע. כולם אנטי- יהודים אל מול ובגלל היהודי. לכן היהודי הוא גם העד היחיד למעשי האיבה כלפיו, והיחיד שיכול לשפוט22. לפיכך, השאלה 'מדוע שלא יישפט בידי בית דין בין לאומי', מתרחבת לכלול גם את 'האם תוכל מדינת ישראל לעשות צדק אל מול הגויים', על כך מתריס בן גוריון: 'ישראל לא זקוקה להגנה של בית דין בין לאומי'23.
ארנדט נמנעת מכל זה. בבקשה את עושרו של המשפט, האפשרויות שלו לעיסוק עמוק במכלול רחב של המקרה האנושי המחשבה שלו והמצב שלו, היא לוקחת את עניין היודנרט לאזורים שונים בתכלית, ומאלצת את הציבור להבין דברים אודות הרוע והטוטליטריות. מקרה היודנרט אצלה משמש תמרור המורה לעבור מתבניות חשיבה מקובלות לחשיבה חדשה. ההתעלמות המשותפת הן להגנה והן לתביעה מעניין זה, מצביעה על קיבעון המחשבה העשוי לנבוע מדבקות במטרה קבועה מראש, להוציא אותו חי/מת.
תנועה זו של ארנדט, ללא כוונה (גלויה לפחות), הסיטה את הדיון ביודנרט מכפי שהוא עלה במחשבת מפרשיה. היא לא ביקשה ללמד זכות (גם אם עשתה זאת לפעמים) ולא חובה (גם אם עשתה זאת יותר מלפעמים), היא ביקשה להבין את המצב על בוריו.
התמקדות בפרטים קטנים, עשויה לשעמם את קצרי הרוח, או אפילו סתם לשעמם. אך פריסה נכונה של פרטים קטנים בתוך מכלול רחב, עשויה ללמד את מה שאי אפשר לקלוט במבט כללי. המבט הכללי, טומן בחובו את סכנת המבט השטחי, הכפוף לתבניות, שאינו מייחד את מה שלפניו משאר מושאים. המבט הבוחן ומדקדק בקוצו של יוד, עשוי דווקא הוא להכריח את המתבונן לראות את השוני שבאוסף הפרטים המסוים מחבירו שכבר אינו דומה לו כל כך כפי שחשב תחילה24.
בירידתה העמוקה לפרטים החשוכים והאפלים של נושא היודנרט, מפליאה ארנדט להראות שהיכן שזה אכן קרה, הייתה זו הבירוקרטיה הנאצית שפעלה בזרועות מגוונות. אין בכך לטהר מאשמה, אין בכך להאשים, אלא להבהיר מעט את העמום והמסתורי, לטובת התפנות לדיון מסודר.

בעקבות ספרה של ארנדט, סערו רוחות. במכתב ביקורת פומבי של גרשום שולם כלפיה, הוא טען בין השאר שאין בה 'אהבת ישראל'. כמו יקה טוב, הוא אינו מאשים אלא רק מסביר, אך אפשר לשמוע בדברים אלו האשמה. הגרמני הפך לאימא פולניה. ארנדט הסבירה את הבעייתיות שבמדינת לאום, שזו עשויה להפוך אנשים רבים לחסרי מדינה. הנה אפילו אהבה יכולה להדיר מישהו מתוך המחנה.
אחרים כתבו בסגנון אחר: "ברייה תמהונית" "בימבו של היידגר", "חמישה שבועות עשתה גב' ארנדט את דרכה בין בקבוקי הבושם לערימת החזיות כשהיא נושאת את דבריה על משפט אייכמן"25.
שולם תפס וביקר אותה דרך יהדותה, האחרים הנזכרים, דרך היותה אישה, זה גם אלו מדברים כנגד מה שלא דומה להם26. אכן שולם ביטא את שניהם יחד בצורה חוצצת פחות ובמכתבו הוא ראה אותה 'אך ורק כבת העם היהודי, ולא אחרת'27, אך אפשר לזהות בהצבתה כבת לעם היהודי, ולא אחרת, סוג של ניכוס, המצפה ומנסה לעגן את ארנדט להתנהגות טובה.
במכתב התגובה שלה לשולם28, ארנדט מדברת על שני הנושאים וכורכת אותם יחד. ג'ודית בטלר מפרשת יפה כריכה זו כניסיון להסביר ולעצב בפני שולם את מה שהיא (ארנדט) רואה בו את ה- PHYSEI שהינה29, אישה יהודיה, ולא דווקא בסדר הזה, ולא דווקא בסדר בכלל.

במכתב ישנו משפט המסיים פסקה, המבטא את התנגדותה העזה של ארנדט לשיוך האוטומטי שאמור להגביל אותה לדעות תקינות לאומית.
I merely belong to them as a matter of course, beyond dispute or argument.
לפני כן טוענת ארנדט שלהכחיש את יהדותה דומה לאמירה שהיא גבר ולא אישה, שזה סוג של שיגעון.
תחושה דומה אפשר לזהות אצל פרנץ קפקא בעניין השתייכותו לעם היהודי, 'מה לי ולהם?' שאל את ברוד. וביומנו, 16.9.1915 ערב יום כיפור, הוא מתאר את היהודים הפולנים הולכים לתפילת 'כל נדרי' ומסיים: זו התאבדות לא ללכת לבית הכנסת.
זהות נוספת העשויה להוסיף למורכבות. ברוד אמר על קפקא, ש'עולם העובדות החשובות לו לא היה לו שיעור'. מקארת'י אמרה על קברה אל ארנדט, ששום עניין אנושי לא היה זר לה, וגם שום נושא לא היה פחות בחשיבותו בשבילה30.
אך נדמה שבדבריה של ארנדט יש אלמנט ייחודי, שעשוי לשפוך אור על דרכה שלה בעמידתה האינדיבידואלית בתוך ומחוץ לעם היהודי. מה משמעות דבריה הסותרים לכאורה של ארנדט?
אפשר להבין את הדברים מתוך משפטים שקדמו למשפט זה. היא ציטטה (בערך) את דבריה של דמות מהפוליטיקה המקומית, שהגנה על אי הפרדת הדת מהמדינה הישראלית, דבר שלדעתה האישית של ארנדט הרה אסון. הלה טען שהגם שהוא עצמו אינו מאמין באל, הוא מאמין בעם היהודי. היא דוחה עמדה זו, ושואלת מה טוב יכול לצאת מזה?31.
'ובכן, במובן זה, איני 'אוהבת' את היהודים, וגם לא 'מאמינה' בהם, אני בקושי שייכת אליהם במובן של דרך, מעבר לכל טיעון או מחלוקת'. מסכמת ארנדט כתגובה ישירה לביקורתו של שולם.
ארנדט מדברת על המובן של דרך, התנהלות, של היהודים. דבריה הבאים על הרקע של אותו פוליטיקאי התומך בדת המוצמדת למדינה, עשויים להתפרש כאומרת, אני לא חלק מהדת שלהם, במובן של הדת כדרך, כהתנהלות- הלכה32. זו הפסוקה וברורה, מעבר לכל טיעון ומחלוקת.
הבנות בתוך העולם היהודי המסורתי עשויים לעזור לפרש את דבריה של ארנדט, ובכך להבין את עמדתה כאישה יהודיה. כאשר, כפי שהיא הציגה זאת, עובדות היותה אישה והיותה יהודיה, כרוכות זו בזו, בחבלי השפיות.
נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, קובע החוק היהודי. הן יכולות אם ירצו לבצע פולחנים שונים, אך לא חל עליהן חיוב כפי שחל על הגברים. מקובל לומר שבירושלים נשים לא צמות את הצומות, מכיוון שהן או בהריון, או מניקות (שתי סיבות לפטור, הפטורים אינן כוללים את צום יום הכיפור ואת צום תשעה באב). עובדות אלו ורבות אחרות, פרנסו ועודן מפרנסות ספרות ענפה אודות השוביניזם שביהדות. דומני שהמניע של חלק מהספרות הזו, הוא מוטיבציה עמוקה של רצון להשוות את הנשים לגברים, להיות שוות כמוהם.
אצל ארנדט מאידך, ניתן לזהות את ההבדלות מהיהודים, כהבדלות מדרך היהודים, הקו האחיד שלהם כקבוצה, לאומיות שאפשר לראותה כגברית. ההתנהלות הנשית, הקרובה יותר אל הטבע, המתוארת באמירה הנ"ל כהולדה והנקה, מפנצ'רת את החוקים השונים, ומעגנת אותם אל המציאות.
הטקס המשמעותי ביותר, המכניס את היהודי לתוך הקבוצה שלו, והחותם שמלווה את היהודי ככזה לאורך חייו הינו המילה. כשמה כן היא ברית מילה. ברית הנכרתת בין האיש לאלוקיו על פי המסורת היהודית, ובין האיש לעמו לפי הפוליטיקאי הנ"ל. אישה יהודיה לא מתקבלת לקבוצה זו על ידי מעשה או טקס. היא פשוט כזו. ארנדט הגדירה זאת כטבע ולא חוק. ליהודיה אין מבחני קבלה, ואין מבחני עמידה בציפיות, אין היא יכולה למשוך בעורלתה (משל/מציאות של יהודים שניסו לצאת מיהדותם), וגם אם תינשא לזר, צאצאיה יוכרו כיהודים. האישה היא יהדות בפני עצמה, ללא דרך וללא התנהלות מסוימת.
בתלמוד הבבלי שואלת הגמרא כיצד יאמין הבעל לאשתו האומרת לו שהיא טהורה מטומאת הנידה. התשובה היא, שהתורה אמרה: וספרה לה, ודורשים חכמים, לה לעצמה. העסק הזה לא קשור אליך, הגבר, אומרת הגמרא. זוהי ספירה ללא מספר, ספירה שאינה מבקשת את הממצאים אלא את מה שהם מספרים, ספירת דם שבאה להתנקות ממנו. המשפט דורש התכנסות אומרת ארנדט. העלמות מהעין הציבורית התוחמת את הנידונים השונים לויכוחים קיימים. ויכוחים שבתוכם ניסו שולם ואחרים לכלול את דבריה של ארנדט.
הספירה של ארנדט היא רבת פנים. פנים לקרבן ופנים לפושע. גרשום שלום מאשים אותה בחוסר אהבת ישראל, אך מה שייך לתהות על אישה אם היא לנו או לצרינו.
'הצרה היא שאני עצמאית' מסבירה ארנדט לשולם33. לא שייכת לימין או לשמאל, מדברת רק בשם עצמה, ולא מוותרת על המציאות ככזו. 'העוינות כלפי היא עוינות כלפי מישהו שאומר את האמת ברמה העובדתית'34. ארנדט, מבקשת לתת לעובדות לדבר.

גרשום שולם, מבקש להשהות את הטיפול בבעיות שארנדט העלתה 'לפי שחסרה לנו בהכרח הפרספקטיבה הדרושה'. כחוקר היסטוריה, זו כנראה הדרך שהוא מכיר לטפל בדברים, ממרחק. רק כך יוכל לשלוט על עצמו, ואולי אף לשלוט במושא המחקר, כדי להגיע לאובייקטיביות. ארנדט חיה כאן ועכשיו, אין לה הזדמנות אחרת.
הוגים קבליים וחסידיים לקחו את מאמר הגמרא המדבר על האישה כקרקע עולם, והפליגו איתו להבנת האלמנט הנקבי במציאות. במובן זה אפשר להבין כיצד הפקיעה את עצמה ארנדט מתוך הדרך היהודית. הדרך היא אפשרות על גבי הקרקע, ואילו הקרקע עצמה היא מכלול האפשרויות. היא מאתגרת את הדרך, את ההלכה של חברי הקולקטיב הזה, היא רועדת תחתיה, אין להם ולה ברירה, זהו טבע ולא חוק.
ארנדט מודה לשולם שבאמת קשה לה יותר עם עוולות שעושים היהודים מאשר עוולות הנעשות על ידי אנשים אחרים35. בכך היא מייחסת עצמה לעם שעליו מדבר שולם, אך לא כחוברת אליו, מאשרת אותו, ומתאשרת על ידו, אלא כצורה של אחריות והשגחה, קרקע שעקבות המעשים נחרטים עליה ובה, והיא אינה מכסה על הדם.

במאמר הגמרא הנזכרת, יש לתת נופך להסברה של ארנדט, אותו אפשר להבין כהבעת עמדה נפשית, מדוע יש לתלות את אייכמן. האישה ארנדט, קרקע עולם, לא מוכנה לסבול את אייכמן במציאות, ולא מצפה שאף בן אנוש ירצה לחלוק איתו את האדמה. עליו להינתק ממנה, ולהיתלות.

1 חנה ארנדט, אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע. בבל 2000, עמוד 14.
2 משנה סנהדרין פרק ה משנה ה.
3 שפת אם ושפת גוף, האסתטיקה האינטימית של הדו"ח. בתוך חנה ארנדט, חצי מאה של פולמוס, עמוד 49, עורכים עדית זרטל ומשה צוקרמן. תל אביב 2005.
4 אריאלה אזולאי ועדי אופיר, ימים רעים, עמוד 50, תל אביב 2002. גם השקפה כללית ופרטית על המשפט של עמיר שלא יצוינו, קיבלתי מהמאמר 'האזרח יגאל עמיר' משם.
5 חיוכו של עמיר יכול להתפרש כדבר פשוט ביותר, הוא מחייך כי מצלמים. מומחש יפה במערכון של החמישיה הקאמרית http://www.youtube.com/watch?v=u1_73Vgm66U
6 כתבים חלק ב, דבריו על קפקא, עמוד 263.
7 יש בהכרה זו לכשעצמה סוג של הקלה, כאשר האדם מפוקח וצלול בנוגע למצבו, בזיקה לנאורות של קאנט. הרב נחמן מברסלב טוען שהנסיון הקשה ביותר של האדם הוא זה שהוא איננו יודע היכן הוא עומד.
8 דחייה שגם בנימין היה שותף לה, שם, עמוד 254.
9 קפקא עצמו כתב ביומנו משפט כזה: פסיכולוגיה- קוצר רוח. (מחברות האוקטבו)
10 שאפשר לראותה כדרך ששני אלו תוחמים. קריסטבה כותבת שלאחר מחשבות על תיאולוגיה ועיסוק במטאפיזיקה, הפכו החיים להיות האזור החיוני של מחשבתה של ארנדט, ותימת החיים הובילה אותה לאורך כל הדרך. Hannah Arendt: Life is a Narrative פרק ראשון.
11 ESSAYS ON UNDERSTANDING; FRANZ KAFKA: A REVALUATION עמודים 70-73.
12 אייכמן בירושלים, 288.
13 את תיאורה של ארנדט את אייכמן כקלישאה עד סוף סופו, אפשר להבין כתקווה להתעוררות והתפקחות מצדו, שנכזבה. האמונה שלה באדם באה לידי ביטוי חזק על פי הבנה זו.
14 אייכמן בירושלים, 282. בסופו של דבר, אפשר לומר על פי ארנדט, דעה זו התבררה כנכונה במישור המעשי, היהודים יצאו בסוף כמאשימים גרידא.
15 כמו במדעים ה'יהודיים' שהם המיטו על התרבות המערבית, פסיכואנליזה וסוציולוגיה.
16 בסיפור שכתב יהודי בשם עידו הרטוגזון מתואר כיצד כלבים של האס. אס. משמשים לאחר המלחמה לזיהוי יהודים לטובת איסוף מניין לתפילה.
17 שם, 126-7, ועוד.
18 לאורה בילסקי, כעוף החול- ארנדט בירושלים, אלפיים. עמוד 8/12. להרחבת יריעות זו מובאים במאמר שתי סיבות ממאמר של עדית זרטל. האחת היא מגמתה של ארנדט לחשוף את מה שלא נחשף במשפט, והשניה היא לטפל באופן כן ומעמיק על מנת להביא ארוכה לפצע זה. שני הסיבות מצביעות על חריגה בהבאת סוגיה זו בדו"ח מתחומי המשפט הבסיסיים לכאורה. בשורשן, שניהן הולכות במידה מסוימת יחד עם תפיסת משפט אייכמן כפי שתפסה אותו עמדת המדינה. חשיפה לעולם על פי הראשונה, וטיפול בבעיות שונות שאינן ממין המשפט, על פי השניה.
19 שם, 134-5.
20 את המגמות שעלו מתוך דבריה במקומות אחרים במאמר של בילסקי, אפשר לייחס לאותם מקומות, ואין צורך לייבא אותן לדו"ח זה.
21 שוב ריפרור למשפט עמיר ולגלילותיו.
22 בן גוריון: 'אנחנו רוצים שאומות העולם תדענה... ותבושנה'. מובא באייכמן בירושלים, 18.
23 שם, 283.
24 דוגמא שאולי תסביר את הדברים מצויה בסרט 'זה ייגמר בדם'. במשך חצי שעה בערך בפתיחת הסרט, מתואר בפרוטרוט הליך הפקת הנפט בראשית המאה העשרים בארה"ב. המכשירים, האנשים, העץ, הברזל, הבורות, הכבלים, החפירה, הכניסה לבטן האדמה, היציאה ממנה, הטעויות, הזוועות, הכסף. עבורי כצופה מגדלי הקידוח עודם בצורתם, הפעולה המונוטונית עודנה כניסה ויציאה, אך הדעות הקדומות, למשל הפאליות, אינם.
יחד עם העלמות של משהו שכנראה מעולם לא היה, האופקים מתרחבים לקליטה חופשית יותר. לפעמים מגדל קידוח הוא פשוט מגדל קידוח. כעת המחשבה פנויה לעסוק במה שלפנינו, נא לכבות פלאפונים.
25 פרטים אלו מובאים בכתבה בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/846936.html.
26 יש שתפסו אותה בנקודת היותה פילוסופית, ושללו זאת, אך נראה לי ששלילה זו מקורה בהיותה אישה.
27 'דברים בגו' עמוד 92.
28 The portable Hannah Arendt, Edited by Peter Beahr, Pinguin books, p. 391-396.
29 מקווה שזה עובר בתרגום שלי, או לפחות מזמין להסתכל במקור הדברים: http://www.lrb.co.uk/v29/n09/butl02_.html פסקה עשירית אם סופרים את הציטוטים.
30 חנה ארנדט, חצי מאה של פולמוס, הקדמה מאת עדית זרטל, עמוד 11.
31 ניתן להיעזר בנימה הסטנדאפיסטית שבה אפשר לשמוע לפעמים את ג'רי סיינפלד, שואל את השאלה הזו, לא דווקא על העניין המדובר כאן, בכדי לקלוט באופן רחב יותר את דברי ארנדט.
32 הוגים יהודיים כבר עמדו על הבנה זו של ההלכה היהודית כהליכה והתנהלות.
33 שם, 395.
34 מכתב למרי מקארת'י, 20 לספטמבר 1963.
35 שם, 393.

תגובה 1:

  1. לפני שאתה כותב מאמר המתחזה למאמר מלומד רצוי שתקפיד על עברית סבירה

    השבמחק