יום רביעי, 5 באוקטובר 2011

פינה בהרחבה / הרב יאיר דריפוס במאמר לקראת יום הכיפורים



בס"ד

חסד, חירות וקהילה
הרב יאיר דרייפוס

חסד וחירות, ריפוי ופרידה
כיצד אנו ניגשים למלאכת התשובה? איזו מין תנועה זו, לעשות תשובה, ומה דמותו של האדם העושה אותה?
כאשר הרב שג"ר ניגש לכתוב על הגישות השונות אל התשובה, הוא דיבר על שני קטבים – חסד וחירות.[1] סביב קטבים אלה בנוי הספר "שובי נפשי", עליו העיד הרב שהיה חביב עליו ביותר. חסד וחירות הם שני דרכים בקיום הדתי בכלל ובעבודת התשובה בפרט, מסלולים נפרדים ואף מנוגדים שבכל זאת נפגשים לפעמים.
לעשות תשובה מתוך חירות זה קודם כל לעשות, לפעול, להכריע. לא רק להכיר ברע ולהודות באשמה, אלא גם ובעיקר להאמין ביכולת שלך להשתנות, לבחור בנתיב הנכון וללכת בו. התשובה כאן היא מאמץ של האדם לגייס את כל יכולותיו כדי לבנות את עצמו מחדש. הרב שג"ר מדבר בהקשר זה על הרמב"ם, שכלל בהלכות תשובה שלו דיון ארוך על הבחירה החופשית. עבור הרמב"ם החירות אינה רק תנאי לתשובה, היא גם המניע והתוכן שלה. התשובה אינה רק בחירה ללכת בדרך אחרת מזו שבה הלכתי עד כה; היא ההארה שיש בידי לגלות את האמת ולממש אותה בחיי, שהיכולת הזו נתונה בידי. בתנועה הדרמטית של ההכרעה מגלה החוטא מחדש את יכולותיו, והאגו עצמו הופך להתגלות.
אם החירות היא התנועה של "אין הדבר תלוי אלא בי", החסד צומח מההכרה ש"אין עוד מלבדו". אם התשובה של החירות העמידה את העצמי ויכולותיו במרכז, התשובה מתוך חסד מניחה לו להתמוסס בהשגחה האלוהית. במקום גיוס הכוחות וריכוז המאמצים באה תנועה של הרפייה, של ביטול. הדבר לא תלוי בי, כי אני לעצמי מה אני; לא אני עשיתי את עצמי מלכתחילה, ואין ביכולתי לעשות את עצמי עכשיו. תשובה כזו בנויה דווקא על ההכרה בחוסר היכולת, הכרה בתלות של האדם באלהים. האני אינו הפתרון, אולי הוא אף מקור הבעיה; התיקון מתחיל בתנועה של התמסרות, של כלות הנפש.
המתח הבלתי-פתור בין החירות לחסד היה תמיד קו אופייני בדמותו של הרב שג"ר, אך בחודשי מחלתו עלו שאלות אלו באופן נוקב במיוחד. השאלה "מה ה' שואל מעמך", אותה יהודי נדרש תמיד להציב לעצמו, מקבלת מטען אחר לגמרי כשהיא נשאלת על סף המוות. כחודשיים לפני מותו, הרב שג"ר ניסח זאת כהתלבטות בין ריפוי לבין פרידה: האם עליו לנסות להירפא, להאבק בגורל, להוליד את עצמו מחדש, או אולי להרפות, לקבל את הדין, לחפש את עבודת ה' שבמחלה ואף במוות?
האופציה של הריפוי מבוססת על החירות, על האמונה בכך שאפשר להתחיל מחדש. זמן קצר לאחר שנודע לו על מחלתו, דיבר הרב שג"ר בעקבות ר' נחמן על היכולת להתרפא באמצעות שינוי צירופי האותיות. הוא שאל את עצמו האם העמידה מול המוות לא דורשת ממנו לצאת לדרך חדשה, להשליך את הדיבורים שפרנסו אותו ואת תלמידיו ואולי כבר אינם רלוונטיים כעת, אולי הם אף חלק מהמחלה עצמה. זוהי תנועה שיש בה תקווה גדולה, אבל גם חרדה הנובעת מהבגידות והניתוקים הכרוכים בה.
יחד עם זאת, הרב שג"ר דיבר גם על חסד, על תנועה של קבלה והרפיה למרות המצב הקשה. הוא הסתייג מהרצון של חלק מתלמידיו "לקרוע את השמיים" בתפילה כדי לבטל את הגזירה; אותו המחלה הביאה דווקא למקום של וויתור, של "בידך אפקיד רוחי". הוא הזדהה עם התיאור של ר' נחמן על הצדיק שנופל ממדרגתו ומקבל את חיותו מהחסד של הקיום הפשוט, מהדרך-ארץ הקודמת לתורה.[2]  בזמנים בהם הוא כבר לא יכול היה ללמוד, הוא מצא נחת בשיבה אל הטבע, אל אורח החיים של יהודי פשוט, שמקבל באהבה את כל מה שבא עליו. בין הקטבים של החירות והחסד, הריפוי והפרידה, התרוצץ הרב שג"ר עד יומו האחרון.

תשובה מזירת הפשע
זו תמצית המושגים איתם ניגש הרב שג"ר אל התשובה. אבל כעת, יש מקום לקחת את הדיון הלאה, למרחבים חדשים.
ראשית, נתבונן בעמדתו של הרמב"ם, המציב את גילוי החירות כתכליתה של התשובה. יש לנו נטייה לקרוא את התיאורים האלו ע"פ הדימוי המקובל של הרמב"ם: לדמיין את בעל התשובה כטיפוס שקול ומאופק, שחשב על הדברים והגיע למסקנה שעליו לשנות את דרכיו. אבל אם נתבונן שוב בדבריו של הרמב"ם נגלה בהם נימות אחרות לגמרי. כאשר הוא מבחין בין תשובה רגילה לתשובה גמורה, הרמב"ם ממקם את ההבדל ביניהם לא במישור התבוני אלא במישור הרגשי והגופני:

אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח. כיצד, הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר - זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך”.
ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה - אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו - כל עונותיו נמחלין, שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם", שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.[3]

התיאורים של הרמב"ם מפתיעים. אילו היתה התשובה עניין של שיקול דעת בלבד, של הכרה בהירה בדרך האמת, יתכן שהעדיפות היתה ניתנת לבעל התשובה הזקן והשקול יותר. אבל הרמב"ם מעלה על נס דווקא את האנרגיות הצעירות והיצריות, אלו שגרמו לאדם לחטוא; רק הכוחות האלו יכולים להוביל אותו גם לתשובה גמורה. אפשר לשוב מתוך זקנה, ממקום של ריחוק וישוב הדעת; תשובה מעולה דורשת את ההתעוררות הגופנית של הנעורים.
החירות שהרמב"ם מתאר אינה שקולה כפי שניתן היה לחשוב, היא מכילה בתוכה אנרגיות עזות וסוערות. הרמב"ם לא מוכן להסתפק בתשובה של הזקנה, המעוטרת בפסוקים הנוגים של קהלת; הוא מכיר את העוצמות של הנעורים, ורוצה לרתום לעבודת ה' את הרוח של שיר השירים:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה... וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.[4]

העובד מאהבה הוא-הוא בעל התשובה הגמור – שניהם פועלים לא מתוך יראה אלא לשם האמת, אבל האמת הזו אינה מתגלה בהכרה שכלית בהירה ושקולה, אלא בסערה בלתי-פוסקת. אהבת ה' אותה מתאר הרמב"ם היא חיידק טורף שאין ממנו מנוחה. היא כובשת את כל הוויתו של האדם, עד שלא נותר בו שיור לדברים אחרים. הדגם האידאלי של הרמב"ם לאהבת ה' הוא אהבת אשה: לא מדובר כאן על משהו שאתה יודע, על זכרון עמום ורחוק; מדובר על חוויה שכובשת אותך לחלוטין.
לכן גם התשובה הגמורה, בה הופך האדם לעובד מאהבה, אינה יכולה להיות מתוארת רק כתובנה שיש להגיע אליה. כאשר הרמב"ם בא לאפיין אותה הוא נוטש את הלשון ההצהרתית ומספר סיפור, סיפור שממקם את האקט של התשובה בליבה של זירת הפשע. הרמב"ם מלמד אותנו דבר מאד עמוק: את התיקון שלנו לא נוכל לעשות בביתנו המוגן, הרחק מהמקומות וההתרחשויות שגוררות אותנו למטה. המבחן שלנו הוא ביכולת לשוב אל המקומות הכאובים והכושלים, לגשת אל האנשים שאנחנו הכי מסובכים איתם, ומשם לפנות לכיוון אחר. לכל אחד יש מישהו שבעצם נוכחותו מוציא אותו משיווי המשקל, לכל אחד יש את המקומות בהם הוא מאבד שליטה. הרמב"ם קורא לנו שלא לברוח מהמקומות האלו אלא לחזור אליהם. מקום חרפתי הוא מקום תיקוני.
את החטא והתשובה הרמב"ם לא מציב כניגודים גמורים – רגש מול שכל, כניעה ליצרים לעומת שיקול דעת. הוא רוצה לכבוש את המלכה בבית, לגייס את הכוחות הטבועים בעצם הסיטואציה של החטא לאקט של התיקון. יתכן שאת המקור לתיאור הזה הוא מצא במשנה במסכת סוכה, המתארת התרחשות מיוחדת בסיומה של שמחת בית השואבה:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.
ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהן.
קרא הגבר , תקעו והריעו ותקעו.
הגיעו למעלה עשירית , תקעו והריעו ותקעו.
הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו.
היו תוקעין והולכין , עד שמגיעין לשער היוצא מזרח.
הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן למערב, ואמרו, אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו.
רבי יהודה אומר, היו שונין ואומרין, אנו ליה, וליה עינינו.[5]

זהו תיאור נפלא ממש, כאשר רואים אותו בתוך ההקשר והאווירה בהם הוא התרחש. לאחר לילה שלם של ריקודים סוערים בעזרה, יוצאת עם שחר תהלוכה מלווה בחצוצרות אל השער הפונה מזרחה. פניהם של ההולכים אל השמש העולה, והם מפנים את גבם אל בית המקדש. הסצינה הזו היא שחזור מדוייק של חטאי ישראל בזמן הבית הראשון, כפי שתיאר אותם יחזקאל:”ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית, והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמישה איש, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה, לשמש".[6] האבות הפנו את אחוריהם אל המקדש והשתחוו לשמש; הבנים הולכים בתחילה בעקבותיהם, אבל ברגע האחרון הופכים את פניהם אל המקדש, נזכרים במעשי אבותיהם ומתקנים אותם.
בתיאור הזה אפשר לראות מימוש מדוייק של התסריט שתיאר הרמב"ם לתשובה הגמורה. התשובה של אנשי בית שני אינה מביאה אותם להתרחקות מוחלטת ממעשי אבותיהם, להליכה אל הקצה המנוגד. התיקון שלהם הוא דווקא בהפנמת האנרגיות הפרועות של העבודה הזרה אל עבודת הקודש. כפי שתיאר הרמב"ם, את התשובה הם עושים לא מתוך יראה וכשלון כוח, גם לא מתוך מרירות והכאה על חטא. זהו מהלך מובהק של אורות דתוהו בכלים דתקון: הם שבים אל מקום הפשע מתוך האקסטזה של שמחת בית השואבה, לא מתוך הלב השבור של יום הכיפורים. מתוך אותה הסיטואציה הם פונים לאחור, מתוודים אל חטאי אבותיהם ומתחייבים לצאת לדרך חדשה.
הנקודה המכרעת בתיאור הזה היא הפיכת הפנים:”הפכו פניהם למערב". יש פנים של עובר עבירה, ויש פנים של בעל תשובה; הפיכת הפנים היא המשנה את משמעותה של הסיטואציה, בה נסגר המעגל של התשובה הגמורה. אי אפשר להגיע לתיקון גמור ממקום מופשט ומרוחק, מתוך דחייה מוחלטת של העולם בו התרחשה העבירה. צריך לדעת לשוב לשם בפנים אחרות, בפנים של אצילות, חמלה ונחת. התשובה הגמורה צומחת לא מתוך שפלות והסתגרות אלא מתוך רוח חופשית. השמחה והשובבות שהמשנה מתארת מורים לנו את הדרך לשוב אל המקומות הכושלים שלנו בפנים אחרות, בטוב ובתיקון.

חסד וחירות בקהילה
הקריאה שהצענו ברמב"ם מוסיפה גוונים נוספים לתיאור התשובה מתוך חירות, התשובה של הרוח החופשית. אבל יתכן שיש צורך ללכת אל מעבר למושגים האלה, לבקש אחר מה שהמושגים האלו אינם נותנים. כיוון שקטבי החסד והחירות, כפי שתיאר אותם הרב שג"ר, נעוצים שניהם בעולם הפנימי של היחיד. בחירות האדם מבקש לגאול את עצמו, לנעוץ את המוקד של קיומו ביכולותיו האישיות. בחסד הוא נע בכיוון ההפוך, הוא מתבטל ומשליך עצמו על ההשגחה האלוהית, אבל גם כאן הוא נותר מנותק מסביבתו. הדוגמא המובהקת אותה הביא הרב שג"ר לתודעת החסד היא החסיד של רבינו בחיי בחובת הלבבות, המואס בעולם ובחברת בני האדם ומבקש רק להתמסר אל בוראו.
לעומת זאת, בתיאור של שמחת בית השואבה שהובא לעיל אפשר לראות פתח לסוג אחר של חירות: שם מתואר תהליך אותו עוברת כל הקהילה ביחד, תשובה הצומחת מתוך השמחה המשותפת. היכולת להשתנות אינה נעוצה בחירות של היחיד הפועל מתוך עצמו, אלא בהתחברות של כולם; הקהילה הופכת למרחב של שינוי ותיקון.
בהקשר אחר הקהילה עשויה לספק גם מרחב של חסד, מקור לכוחות חדשים המחיים את היחיד. תיאור נפלא של התרחשות כזו אפשר למצוא בסיפור שסיפר ר' שלמה קרליבך:

מוישל'ה-שואב-מים היה נוהג לבוא אחת בשנה אל החוזה מלובלין. ותמיד - בשבוע שלפני ראש השנה. במשך כל השנה הוא היה מצרף פרוטה לפרוטה עבור הנסיעה הזאת. אני לא צריך לספר לכם איך היו מתייחסים אז לשואבי המים. הם היו נחשבים לבני המעמד הנמוך ביותר. לא נתנו להם טיפת כבוד. אבל פעם בשנה, כשמוישל'ה היה מגיע לחוזה מלובלין, היה הרבי מקבל אותו בכל כך הרבה שמחה ואהבה... הוא היה ממש מחבק אותו.
והשפע הזה של כבוד ואהבה שהיה מוישל'ה מקבל מרבו, היה נותן לו כוח להחזיק מעמד במשך שנה שלמה, לו לאשתו ולילדיו. וכך היה במשך שנים. שנה אחת ראש השנה מתקרב, ומוישל'ה שוב יוצא לדרך כמנהגו מדי שנה. הוא כל כך קצר רוח, כל כך משתוקק לראות שוב את פני רבו ולקבל את ברכתו הלבבית. אך כאשר הוא נכנס... פתאום הוא רואה שהחוזה מלובלין מריר... ולפני ששואב המים המסכן מספיק להתקרב, אומר לו הרבי בתקיפות: "מוישל'ה לך הביתה, אני לא רוצה בך כאן".
מוישל'ה: "רבי... חסכתי כל השנה רק כדי להיות איתכם".
אבל הרבי אומר: "אינני יכול לעשות דבר. אם אתה באמת מחשיב אותי לרבי שלך, אתה חייב לסמוך עליי. עכשיו לך הביתה...".
מוישל'ה יצא הביתה שבור לגמרי... והוא מתחיל לעשות את דרכו חזרה לכפרו. והוא בוכה כל הדרך. הוא לא מצליח להבין את פשר דברי רבו. הדחייה הזאת הייתה בשבילו סוף העולם.
מאוחר בלילה מחליט מוישל'ה לעצור באכסניה אחת כדי לנוח. והנה היו שם חסידים רבים, אשר היו בדרכם ללובלין, כדי להיות עם הרבי בראש השנה. הם היו כל כך מלאים שמחה על כך, שרו ורקדו בהתלהבות עצומה. וכאשר נכנס מוישל'ה לאכסניה ועמד שם עצוב כל כך, קראו החסידים לעברו: "מוישל'ה, מה גורם לך להיות שבור כל כך?".
ענה: "אני לא מבין כלום, הרבי לא רצה לקבל אותי. אמר לי לחזור הביתה".
נשתתקו כולם... לבסוף אמר אחד החסידים: "נו, כמה זמן אפשר להיות עצוב? מוישל'ה - לחיים! אני מאחל לך את הטוב ביותר, שתהיה לך שנה טובה". ואז קם חסיד אחר, עלה על כיסא וקרא בקול: "מוישל'ה, אל תהיה עצוב, אני מבטיח לך שהשנה הזאת תהיה הגדולה והמוצלחת ביותר בחייך. לחיים!". עד שכולם קראו במקהלה: "מוישל'ה, לחיים!" כל כך חזק, שהעצבות העמוקה שהיה מוישל'ה שרוי בה ממש התנדפה. ואז חזרו החסידים לרקוד, משכו את מוישל'ה לתוך המעגל. ולבסוף מוישל'ה רקד יותר מכולם... לחיים, לחיים.
הגיע זמנם של החסידים לנסוע ללובלין, ושל מוישל'ה להמשיך בדרכו חזרה הביתה. החסידים עלו על העגלות, ואז, כאשר ראו את מוישל'ה עומד שם בצד, קרא אחד מהם לעברו: "מוישל'ה, אל תהיה טיפש, אתה לא צריך לשמוע לרבי!". מוישל'ה היסס, אבל החסידים העלוהו לעגלה.
הגיעו ללובלין, ומנהגו של החוזה היה שהוא היה יוצא בעצמו לקבל את פני החסידים. מוישל'ה ירד מהעגלה עם כל החסידים, ופתאום, כשראה את הרבי עומד ומביט בו, נתקף בהלה.. אבל הרבי מיד קרא לו, חיבקו ונישקו. ואז אמר לו: "מוישל'ה, אני כל כך שמח שחזרת, חיכיתי לך". אז אמר מוישל'ה: "'רבי, עכשיו אני כבר ממש לא מבין שום דבר...". ענה החוזה: "אתמול, כאשר נכנסת לחדרי, ראיתי את מלאך המוות עוקב אחריך...ידעתי שלא נותר לך זמן רב. לכן שלחתי אותך הביתה, כדי שתיפרד מאשתך ומילדיך. אבל כאשר פגשת את החסידים שלי והחלו לברך אותך ב"לחיים", כל ברכה שבירכו אותך הדפה את מלאך המוות יותר רחוק, עד שהוא נעלם לגמרי...". ואז אמר לו החוזה: "מוישל'ה, עם חברים כמו שיש לך אתה יכול לחיות לנצח... לחיים![7]

בעיני זהו סיפור מכונן ממש. צריך ללמוד אותו ברגישות, מתוך הקשבה עמוקה וכנות. התמסרות לצלילים הסמויים של הסיפור הזה עשויה לשחרר אותנו מהמלכוד האינדיבידואליסטי, להזכיר לנו שהניכור אינו גזירת גורל, ושבניע קל אפשר להעלות אותו להרעפה, לחמלה וללב טוב. זהו בעיני התהליך אותו מתאר הסיפור.
הסיפור נפתח בביקורת נוקבת על העמדה של החסיד, התולה את כל סיכוייו בהצמדות שלו לרבי. זו אינה רק ביקורת על עולמם של החסידים; זהו תיאור מטפורי של כל אחד מאיתנו, הננעץ בנקודת התייחסות מחוץ למעגל השגרתי של קיומו, נקודה שבלעדיה אין לו טעם: זיכרון של יום כיפור בישיבה שבה למד, ניגון שמעורר בו משהו, אחיזה אובססיבית במעמדו במקום עבודתו, תפקידו ומעמדו בהקשר זה או אחר. אבל יגיע יום שבו בהכרח נאבד את מקומנו, בו יותר לא יהיה לנו במה להאחז.
על פי הסיפור, העמדה הזו עצמה היא סם המוות. לעולם היא תסתיים באובדן, בייאוש, בהתפרקות. כל מבנה עתיד להתפרק. המאמץ העצום להיאחז במשהו בכל מחיר הוא הטרגיות של האדם שנוהג בעיוורון, בקהות חושים. זהו גורלו של האדם המודרני, המחופר באגו שלו, החווה את הפחדים שלו, מלא תסכול ורגשות אשמה, חסר ביטחון בעצם היותו, חסר אמון ואמונה בעצמו ובאלוהים. לא נותר לו אלא להיאחז בפיקציה, בנסיעה לרבי - כפשוטו וכמטפורה.
כאן מתגלה גדולתו של הרבי, המגלה לחסיד כי הוא אינו סוד החיים שלו. הסיכוי שלו טמון בכוחות החבויים בו, כוחות המתגלים מתוך ההתכללות בחבורת החסידים. שינוי כיוון התנועה של מוישל'ה, התנועה הפיזית והפנימית, מתרחש בהרעפה מצד החסידים כלפיו: "מוישל'ה, לחיים!". השתתפתי פעם כצופה בטקס שקיימו נגמלים מסמים. כל אחד קם וסיפר לכולם כמה זמן הוא "נקי". קם אחד יוסי וסיפר על עצמו, וכולם שאגו: "אוהבים אותך, יוסי!". ועוד פעם, ועוד פעם: "אוהבים אותך, יוסי!". מי שחווה הרעפה עוצמתית מצדה של סביבה חומלת, מפרגנת, יודע היטב את השפעתה. רק כך נחשפת אפסותו של היחיד שחי לבד, מחופר בעצמו. אי אפשר שלא יימס הלב נוכח גודש של אמפתיה שיכולים הרבים להאציל על היחיד. וכל אחד בתורו הוא המעניק והמקבל, וביחד עשויה להיווצר חברה של אנושיות, של חמלה ורחמים.
לאחרונה חוויתי התרחשות כזו במקום בלתי צפוי. מתוך האבילות על אמי אני מחוייב לשמש כשליח ציבור בכל התפילות. מראש זו היתה נראית לי משימה בלתי-אפשרית, חששתי מכך מאד. בדרך כלל אני רגיש מאד לקשיים של התפילה המשותפת, לצורך להתיישר עם כולם. אבל להפתעתי, ההתחברות המחודשת לציבור העניקה לי כוחות חדשים. חשתי הארת פנים ופרגון, הרגשתי את הברכה בכך שהאדם אינו לבד. זה היה הרבה יותר מעודן ממה שקרה למוישל'ה, ואף אחד לא צעק לחיים; אבל הייתה אווירה של לחיים. בעצם העובדה שאני קהל בשביל אחרים והם קהל בשבילי היה משהו מאד מעורר וחזק. לפתע גיליתי שאני לא לבד בתפילה.
התרחשות כזו פותחת אופקים חדשים לדיבורים על החסד והחירות. שוב אין מדובר כאן על האדם היחיד, המעצב את חייו או מתמסר לאלוהיו. המרחב בו חי היחיד הוא המרחב החברתי, ממנו הוא שואב את כוחותיו ואליו הוא שב. אך זו אינה קולקטיביות המבטלת את ייחודו של הפרט, אלא סביבה שמהווה מקור להתחדשות ולעוצמות חדשות עבורו. את השינוי המבוקש בחיי לא אוכל לעשות בעצמי, אלא רק מתוך נטיעת העצמי הזה באנשים המקיפים אותי, מתוך חיבור מחודש למקורות ההשראה והשפע שסביבי. את כוחות החסד והחירות מהם צומחת עבודת התשובה עלינו להעניק זה לזה, מתוך אמון ביכולתנו לחיות ולהחיות יחד.

לא לחיות לבד
הרב שג"ר הטלטל כל ימיו בין חירות לחסד, בין ריפוי לפרידה, ובעצם לא הכריע עד יום מותו; אולי עלינו מוטל להוליך את המתח הזה למרחבים אחרים, בהם הניגוד כבר אינו חריף כל כך. גם אם האדם מת לבד, מכך לא נובע שעליו גם לחיות לבד. על גבי התובנות העמוקות אליהם הרב שג"ר הוביל אותנו, יש מקום לצאת לדרך חדשה שתדע לנוע בין הקטבים, להכיל את הניגודים במרחב חדש. אפשר לחרוג משאלת היחיד העומד מול אלוהיו, ולבקש את החסד והחירות שמעניק המפגש העמוק עם בני האדם. מהמקום הזה תוכל לצמוח תשובה חדשה.


[1]    זאת בעקבות המונחים של פליקס ולטש בספרו חסד וחירות, ירושלים תשכ"ח.
[2]    ליקוטי מוהר"ן קמא, עח.
[3]    משנה תורה, הלכות תשובה פרק ב הלכה א.
[4]    שם, פרק י הלכה ב-ג.
[5]    משנה סוכה, פרק ה משנה ד.
[6]    יחזקאל ח טז.
[7]    ר' שלמה קרליבך, לב השמים לימים נוראים, עמ' 133

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה