יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

על "הדברן" / דביר צור


הגדה של הרים וג'ונגל:
הספר "הדברן" פרי עטו של מריו ורגס יוסה פועל על הקוראים כמו שמש. במרכזו ליבה רותחת של שאלות וזו שולחת קרניים לכיוונים שונים, פוגעת בעזרת הדיו המודפס בעיניים וממש יוצרת הבזקים שמסנוורים את המחשבה והתודעה.
כי מה שחשוב ב"הדברן" הוא לא רק הסיפור אלא רקמת המילים והרעיונות, היכולת של יוסה לחשוף את הסיפור לאט ובמתינות, צעד אחרי צעד. הוא משתמש בטכניקה שמופיעה בספרים אחרים שלו, כמו למשל "דודה חוליה והכתבן" או "העיר והכלבים". שניהם משובחים ומתמלאים בעוצמה בזכות חלוקת הפרקים לשניים: חלק אחד עוסק בעלילה המתקדמת עקב בצד אגודל ולעתים פורחת ממעוף הציפור, החלק האחר מעביר קטעי סיפורים שלאט-לאט מעניקים ממד עומק לקורות הגיבורים.
ב"דודה חוליה והכתבן" החלק ה"שני" חושף את הידרדרות הכתבן. ב"העיר והכלבים" המונולוג בגוף ראשון רבים צורב את הנפש כשהוא מגולל את מחשבותיהם ומעשיהם של חניכי הפנימיה הצבאית. ב"הדברן" יוסה משתמש בחלוקה הזו למטרה חדשה ומכאיבה לא פחות: חלק אחד מספר סיפור רגיל לכאורה, ובו מספר חסר שם נתקל דווקא בפירנצה שבאיטליה בתמונת ילידים פרואנים המעוררת זיכרון רחוק.
מכאן הוא עובר לעברו, לחיפוש אחר המצ'יגנגים הילידים, שבט שנלחם על עתידו למול העולם המודרני שנוגס בשטח המחיה שלו בג'ונגלים של פרו. חיפוש זה מתרכז בעיקר בזיכרונות העבר של המספר ובמפגש שלו עם שאול סוראטס – יהודי שמתעניין בחיי המיצ'יגנגים עד כדי דיבוק. סוראטס מתחיל את ההתעניינות בחוג לאתנולוגיה באוניברסיטה, אך מהר מאוד מתברר כי רמת הידע והחדירה שלו אל תחומי השבט חורגים מגדר המחקר ונוגעים בלב לבה של הוויית הילידים ואורח חייהם.
החלק האחר מועבר מפיו של דברן, אדם ששמו וקורותיו נשמרים תחת ערפול המתמוסס לאורך רוב הספר (מדובר בספר לא ארוך – 204 עמודים בגרסה העברית). הדברן הוא מי שאחראי לספר לבני השבט את האגדות העתיקות על טיבו מוצאו של העולם, על מקומם של המצ'יגנגים בו, על יחסיהם עם שבטים אחרים ועם האנשים שבאים לברא את היערות ולהעתיק אותם ממקום מגוריהם הזמני. הוא זה שמספר לבני שבטו על מה שצפוי להם, על העבר, ההווה והעתיד.
"הדברן" מצליח לנגוע בנקודות חשובות רבות שבזכותן הוא הופך מעוד ספר על תרבויות נכחדות לספר בעל עוצמה לא רגילה. ישנם ספרים אחרים העוסקים בנושא: למשל "מאה שנים של בדידות" הידוע של גבריאל גרסיה מארקס, או "מפולת באומואופיה" המשובח של צ'ינואה אצ'בה. אך בעוד שב"מאה שנים" מקונדו הכפר מתגלגל בין צורות שונות תוך שהוא מידרדר והולך, ב"הדברן" ישנו דיון מתמשך בשאלה האם על אותם ילידים להיחשף לעולם המודרני. בעוד ש"מפולת באומואופיה" מתייחס באופן שלילי מובהק לשליטה הלבנה בעולם הילידים, יוסה מעלה את שאלת המגע בין מודרנה לזמן העתיק ולא פותר אותה.
עמדה שכזו יכולה להזמין בעיות. האם יוסה עצמו אינו חוטא במבט אקזוטי כשהוא מסתכל על המיצ'יגנגים? האם החוקרים שאליהם הולך המספר בעקבות מסעו אחרי הדברן לא חוטאים בכך גם הם? ומה עם הדברן עצמו – האם הוא עצמו לא מספר אגדות עם שממקמות את עולמם של הילידים מחוץ לגדר המוכר והידוע?
התשובה לכל השאלות הללו יכולה להיות חיובית. אבל הספר הוא ספר של חסד, לא של ביקורת בלבד. הוא ספר שמציף את הבעיות ולא בא לפתור אותן. המפגשים עם שאול סוראטס ואלה שעורך המספר עם המיסיונרים הנוצרים (שבאו ללמוד על חיי בני השבט ובמקביל לנסות להמיר את דתם) כתובים בדם ליבו של המספר. הם מעמתים את עולם האגדה עם המציאות ומראים כי לא רק שדברי הדברן לא מנותקים מעולמנו, אלא שהם יצוקים בתבניתו ורקומים כתגובה למתחולל מחוץ לתחומי השבט.
תפקידו של הדברן מקבל בהקשר זה משנה תוקף: הוא מתפקד כמתווך בין בני השבט שחיים במעין שמורה תחומה היטב של ניתוק, לשולי הג'ונגל ולמה שמתחולל מחוץ לתחומו. לקראת סופו של הספר מתגלה זהותו המעט מפתיעה, ומתברר כי לא לחינם היה סיפורו של הדברן מוזר וכי יש סיבה להיותו מעורה כל כך בעולם שבחוץ ובעולמם של המצ'יגנגים בו בזמן.
גם זהותו של היהודי עוברת אצל יוסה דרך מסננת ומותכת לזהותו של היליד הנרדף. שאול סוראטס שעל פניו כתם ענקי בצבע היין הוא מעין הלך, בן לשבט בעל אות קין שנידון לחיי נדודים. נוסף להתעמקותו ב"הגלגול" מאת פרנץ קפקא והזדהותו עם גריגור סמסא האיש שהפך לתיקן ענקי, התעניינותו בחיי המצ'יגנגים מייצרת ברית בין הרדופים וחסרי הבית, אלה שהעולם חסר הפנים של המערב (ושלוחותיו) מכלה בהם את אדישותו ללא הפסק. שאול היהודי מגונן על הילידים בין השאר מתוקף היותו בן לשבט עתיק שעולם האגדה שלו שמר על קיומו במשך שנים ארוכות.
גם המספר נדבק בברית זו, וכשהוא משחזר שיחה שניהל עם ידידו היהודי-החוקר, הוא מגיע שוב אל הילידים אחריהם הוא מבקש וכותב: "תוגה לא נכבשת מילאה אותי למחשבה שסכנת היעלמות נשקפת לחברה הזאת, המפוזרת בתוך היערות הלחים העצומים, ונוודים מספרי סיפורים סובבים בה כלשד חייה". יוסה גם יוצא חוצץ כנגד המדע הקר החוקר את התרבות של "האחר" כשהוא מציין בשם המספר כי "'תרבות' אינה מלה נרדפת למדע, ספרות או כל תחום התמחות אחר, אלא דרך להתקרב אל הדברים, גישה שיכולה לגעת בכל הנושאים האנושיים".
יוסה הוציא את הספר לאור בשנת 1987, באמצע תקופה בה התגבשה הביקורת על הפגיעה בקבוצות המיעוטים ועל דריסתן תחת הסיפורים הגדולים של המודרנה והתרבות השלטת. למרות שנראה שהוא מצדד בביקורת, "הדברן" מצליח להציג את המורכבות הכרוכה במצבם של השבטים הנעלמים ושל העולם החדש שמגיע לכל מקום. הוא מסרב לקבוע האם מדובר באסון חסר תכלית ואפשרות לכפרה, או בהכרח שאין לחמוק ממנו.
הניסיון של יוסה, יליד פרו, להילחם בכל החזיתות בלי לנצח – כלומר לכתוב על העימות בין עבר להווה, בין חברות שבטיות ומסורתיות לחברה המודרנית, בין רודפים לנרדפים, בין אגדות למציאות, לא היה יכול להחזיק מעמד ללא נקודת חוזק משמעותית ביותר של הספר. כשהוא כותב את הדברן, המספר למעשה מותח קו ישר בין תפקידו של הסופר בחברה שלנו ותפקידו של הדברן המצ'יגנגי. בו בזמן, הוא משרטט בקווים לא פחות עבים וברורים את הסתירה הקיימת בין מילה כתובה למסורת שבעל פה.
הסופר והדברן שניהם עומדים באותו צד של המתרס כמספרי האגדות, המוציאים והמביאים בין העולם לבני קהילתם. הם אלה שעליהם מוטל מלוא המשא התרבותי, זה שיכול לגעת בנושאים האנושיים דרך המילה, דרך הסיפור והאגדה שגם אם היא שקר, הרי שהיא מספרת אמת. בו בזמן, יש פער בלתי נסבל כמעט בין מי שיכול להנציח את דבריו וזה שכל משפט שלו נתון לשינוי מתמיד. לעתים אף נדמה שאילו יוסה היה יכול, הוא היה מחליף עם הדברן ונוטש את העולם שלנו על האפשרויות המרובות שלו ושב אל העולמות הקודמים, אל הימים בהם המספר היה הדברן והספר היה האגדה המתגלגלת מיום ליום. ימים בהם הספר והדיבור היו אולי אחד, בהם בריאת המעשים וסיפורם היו מה שכונן את עולמנו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה