יום שבת, 15 באוקטובר 2011

למנצח על השמינית להאוס


Welcome to the end of the thought process
Autopsy (Se. 2, Ep. 2)

גרג האוס M.D. מתחיל עונה שמינית, ואולי יש אי אלו ששותפים למעקב אחר מעלליו כבר מן השלבים המוקדמים של סדרת דרמה-רפואית-עם-טוויסט זו אבל גם לאלו שלא, יכול להיות מעניין להתבונן בעניין ממעוף הציפור. לכמה אנשים שאני מכיר כבר מדגדג לכתוב את הכרך של "האוס ופילוסופיה"או "House for dummies", לבנות סמינר באוניברסיטה או שיעור בישיבה. הכל מוצדק. אבל לפני כל זה ראוי להתחיל בכמה פינות יסוד:

מה הקטע? – האוס על רגל אחת (כן..):

הקונספט המקורי לטענת היוצרים היה מעין מותחן בלשי-רפואי, בו הסוררים אותם יש ללכוד הינם עיוותי הגוף למיניהם – טוקסינים, וירואידים, גידולים סרטנים, וכמובן (כמעט אף פעם לא) לופוס - או אוטואימוניים אחרים. אך עם הזמן התפתחה הסדרה עם הדמות של האוס (ולכך נגיע בפרק הבא) למשהו אחר, והמעקב הפך להיות אחר עיקושי נפשו, גופו ורוחו של המיזנטרופ. כמו כן נושאים כלליים של גבולות המוסריות הרפואית, הסקרנות האנושית, הספקנות, החשד, אמת ושקר ושאר ירקות. הרבה קרה אבל האוס נשאר, מעין קרקע עולם לחולשה האנושית כמו גם לגאונות בלתי אפשרית שטועה בכל שלב אבל בסופו של דבר תמיד צודקת. ובסופו של דבר, מעבר למרבה חידות ופתרונן, זה מה שחשוב להאוס: לא היוקרה, לא הכבוד. אפילו השפיות שלו רלוונטית רק כתנאי הכרחי להיותו צודק.

ועכשיו כנראה מגיעה הסדרה לעונתה האחרונה, וראויה היא למבט חוזר שישפוך אור ויזרוק פופקורן על רופא כלשהו שהיו והשוו את גישתו לרפואה עם מסרים מהיהדות (בשמאלץ שהאוס לא היה עומד בפיתוי למחוץ בשורה נוקבת של ירידות העוברות מן המבנה האישיותי של בעל ההשוואה הצריך אישרור מתמיד של הנכונות הבורגנית-דתית חסרת העומק שלו, ועד לשילוב בין דת ורפואה שהביא לנו להיטים כמו ניקוזי מרות למיניהם).

כמה המלצות חנוניות שאין סיבה ממש טובה לאמץ:

את העונות הראשונות ראיתי עם עמודי הויקיפדיה של הפרקים פתוחים במקביל – תנסו פרק אחד או שניים ככה, זו חווייה מתקנת לסובלי ADHD אבל לא ממש מומלצת לאזרחים מן השורה.

יש ביקורות רפואיות על האוס שעוברות על המגניב, המוגזם ולעיתים האבסורדי או סתם חפיפניקי בתוכן הרפואי של הפרקים. לא הכרחי אבל נותן פרספקטיבה.

עלים לתרופה?
ר' נחמן לא ממש אהב את הדאקטיירים (ופייר - בזמנו גישתו היתה די מוצדקת. נטשו את גאלנוס אבל טרם החכימו לאף כיוון ממש מועיל, עם המון פוזה לא מגובה של מודרניות), אבל הוא מצטט דווקא אותם בקריאתו המפורסמת להיות תמיד בשמחה. מעין תמונת תשליל ספקנית-רפואית מופיעה דרך האוס. דרך כל קריאותיו נגד האמונות האנושיות מפציע משהו אחר, שאני לא חושב שאפילו הכותבים (שלרוב עושים צדק עם הדמות שקיבלו את האחריות למלכות פה שלה) יכולים לסכור אותו: התנגשות בתקרת הזכוכית של הכוליות - כל היכולת, כל הידע, כל הנכונות - שחשה בקצוות אותם אי אפשר למשש עם הכלים המושחזים ביותר, המאתגרת את יחסיו עם הסביבה, עם עצמו. התנגשות זו היא מקום בעל חשיבות, לא רק תאונה שאנחנו נהנים מן הסימפטומים שלה. אבל אם כבר...
בפעם הבאה, עוד קצת על הדמות אבל גם על השחקן. היכנשהוא צריך להיות בזה מסר על החיים האישיים של הצופה. מילא. אבדוק באחת ההקלטות של הרב שג"ר מאותם ימי חמישי הזויים.

תגובה 1:

  1. אהבתי את שעת הפרסום..
    מזכיר לי שו"תים מהשמינית על פקס שנשלח מיקנעם למדבר גובי ומגיע בשבת למישהו שהלך לאיבוד במדבר..

    השבמחק