יום רביעי, 5 באוקטובר 2011

הריק / דרור בר-יוסף


תכל'ס אני כאן מאז שהם התחתנו ועברו לגור יחד. אמנם אני באמצע הסלון, אבל אני תופס רק קצת מקום. האחים שלי ואחותי במרכז החדרים האחרים. עם אחותי אני מסתדר הכי טוב. ב"ה היא קרובה אלי, במטבח. היא אפילו מעבירה לי מדי פעם מטעמים (שאריות שנופלות להם).

.

הזוג הזה דוקא די בסדר. נחמדים, מנומסים, בתחילת דרכם (מרגישים את זה מאד). לאט, לאט, עם הזמן אלמד להכיר אותם יותר, אבל בינתיים, אני פשוט לא מבין איך הם לא רואים אותי. בעצם אולי צריך לנסח את זה אחרת – איך הם מצליחים להתעלם ממני? יש ימים שהם כמעט עוברים עלי, אבל ברגע האחרון - לא. זה ממש פלא, ניסי ניסים, היכולות הללו שלהם – הם גם ככה אטומים אחד כלפי השני, חיים בקופסא (כמובן כל אחד בקופסא נפרדת). אחותי טוענת שכל בני האדם ככה עם כולם, קצת קשה לי להאמין. טוב סה"כ גדלתי על סיפורי ילדים אופטימיים.



שמעתי שהכי קשה זה כאשר הזוג מתגרש. נוצר פיצול. גם אנחנו הרי נפרדים בגלל זה, ברוב המקרים עוברים למקום חדש. מצד שני, בבתים החדשים נוסף לנו מקום. פעם, אבא אמר לי, שבכל מקרה יוסיפו לנו בחלוף הזמן מקום, אבל כדאי שאני אפסיק עם המחשבות שהיחס אלינו ישתנה; מאיפה בכלל בא לי הרעיון הזה, שצריך להתייחס אלינו ? ! ככה הוא 'שטף' אותי חצי שעה. אבל הנאום הזה לא שינה אצלי הרבה (אולי,- בעצם,- גם אני אטום ?).



יש ימים, שבהם אני כמעט צועק, “הלו! הלו! כאן לידך!”. אה, הנה הוא עובר פה, “שלום, פה, פה, קרוב אליך, הריק האפור הזה, כאן, כאן, ליד הרגליים שלך. אפור, לח, די גדול, ממש לידך... נו, אתה לא מסוגל להסתכל ולהגיד שלום ?!”. כרגיל,

שום דבר.



אבל מה אני רוצה. כשהוא פותח את החלון הוא לא שם לב אלינו, רק מצייר לעצמו פנטזיות, בלי לראות ששם, אנחנו, זה הכל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה