יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

שברים - איתן אברמוביץ

משל נפלא לפני התקיעות. מלך גדול מפואר ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך, והיו צועקים אולי ישמע האב, ולא נענו. ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקותינו, ובכן נצעק בקול בלא דיבור. והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו ראה והבן כי כולנו תלויים בך. כך הנמשל, הקב"ה שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל בדיבור. נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו, בקול בלא דיבור, וראה והיזהר כי כולנו תלויים בך. ראה אנשים ונשים תלויים בך1.


משלו של הבעש"ט בוקע ומהדהד כשופר, ודורש עיון מדוקדק. נראה שבכל רובד בו נביט נראה איך הקול הקמאי מערער וחורג מגבולות המסגרת המנסה להכיל אותו, ומכוון למקום אחר.

הרי במסגרת המשל אין מקום להבנת הספק המחריד המתעורר בלבם של הבנים, ומביא אותם לסמוך על הצעקה הפשוטה. איך יעלו הבנים על דעתם שבמסע ביער, מסובך ככל שיהיה, נשכחה מהם לשון אביהם? באיזה שלב מעורפל של ההסתבכות התחלפה פתאום לשונם בשפה זרה, וניתק הקשר האפשרי עם הבית? נראה שהחשש הזה חורג ממסגרתו של המשל, ומפנה את מבטנו אל הנמשל המבצבץ מאחוריו.

אבל גם בנמשל לא נותן השופר מנוח. כאשר מעתיקים אליו את הספק והשכחה, הם תופסים מימדים החורגים מגבולות החשיבה האורתודוקסית בה ממוקמת הדרשה. כאן משמעותה של שכחת השפה לא תוכל להצטמצם לאובדן הקשר המילולי של התפילה, הדורש מדיום אחר של תקשורת. שהרי אי אפשר להבדיל את שפת התפילה משפת התורה, השפה בה עוברת המסורת ובה מתעצבים דימויי האל, כולל הדימוי של אבינו/מלכנו והבנים ממנו יצאנו לדרך. הטלת הספק בשפה אינה רק ערעור על יעילותה של התפילה, אלא גם איבוד הוודאות והאחיזה בכל המרחב בתוכו אמורה התפילה להתקיים.

אפשר להשוות את עוצמתה של המחשבה הזו לדרשה של אדמו"ר הזקן שתחילתה מובאת באותו עמוד,2 מתוך סידורו עב הכרס. האדמו"ר מפרש את כוונות התקיעה של הבעש"ט, והוא ממקם את קול השופר בתוך מערכת מורכבת ומדורגת של קול ודיבור, כלל, פרט וממוצע המחבר, שבה שמור לשופר מקום ייחודי. לעומתו, הבעש"ט אינו עוסק במיקומו של השופר, אלא להיפך – רואה בו תשובה אפשרית (אך לא ודאית, כיוון שהכל כפוף ל"אולי" שבתחילה, ומכאן גם אווירת החרדה שברקע) למצב של ערעור והסתפקות במעמדן של כל המערכות כולן.

אם לוקחים את הספק המדובר ברצינות, עולה מאליה השאלה מה נשאר אחריו. נראה שבמקרה הפשוט של האמונה המקובלת ערעור כזה לא היה מותיר מקום לכל ניסיון תקשורת, כיוון שלא היה נותר אמון בעצם מציאותו של מישהו לפנות אליו. איזו אמונה נותרת לאחר שאבד האמון בשפת האמונה ובכל מה שנמסר בה? יתכן שלשם בדיוק מכוון הבעש"ט: התקיעה מבטאת את האמונה שמעבר לכל דיבור של אמונה, "האידיאל של האמונה" אליו "אין פגם הכפירה מגיע כלל"3. השלכת האמון על תקיעת השופר היא ניסיון להיאחז במקום הסתום הזה, והקושי שבכך מהדהד באזהרה של "ראה אנשים ונשים תלויים בך". אם עוד נותר אמון במשהו מעבר לשפה, הוא בוקע בקולו של השופר.

אבל נראה שגם כאן יש לקחת את הדברים צעד קדימה, מכיוון אחר. אפשר לראות את השופר לא כביטוי לאמונה הגבוהה והנסתרת שמעבר לכל הקושיות, כפתרון אחרון למצוקת הספק המנקר. אולי לא ניתן להציב אותו ביחס למערכת הקיימת, גם לא כמה שמעבר לה ומסמן את גבולה, ככתר שמעל הגוף. יתכן, לעומת זאת, שהשופר עצמו הוא זה ששבר את המערכת מלכתחילה. נראה שהבעש"ט במשלו לא ניסה לכוון את חסידיו להטיל ספק בלשונם, ומתוך כך הציע להם כפתרון להשליך יהבם על קול השופר. יתכן שרצונו היה לחשוף אותם לכוחו המערער של הקול הקמאי עצמו. השופר אינו מדרגה חדשה המיישבת את הספקות. הוא הקול המגיע משום-מקום ופורץ את גבולות שפת האמונה, כפי ששבר את גבולות המשל והנמשל גם יחד. שוב ושוב הוא בוקע ועולה בתוך התפילה, בלתי ניתן לייצוג הולם בין דפי הסידור4, ולא מאפשר למתפללים להוסיף להיות מתפללים, להמשיך ולאחוז בדיבורים שנמסרו בידם. ועם כל זאת, הוא הספק והאמונה גם יחד, השבר והתיקון. הוא אינו עוד אמצעי תקשורת, אלא הדבר עצמו השובר את כל האמצעים. מעל (מתחת?) ומעבר לכל המלל, השופר הוא הפנייה והמענה, הכפירה וההתגלות.

1בעל שם טוב על התורה, לראש השנה וליום הכיפורים אות לא.

2שם, אות לב.

3אורות, עמ' קכח.

4תשר"ת, תש"ת, תר"ת [?].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה