יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

הקונצנזוס משחית - על החיים בתרבות דלה ואלימות רבה


הקונצנזוס משחית







בימים האחרונים נחשפו חלק מתושבי תל-אביב התומכים במחאת האוהלים למעט מזעיר מדרכי פעילותה של המשטרה ‘בפיזור הפגנות’. התלונות של המפגינים על נחת זרועה של משטרת ישראל מצטרפות לטענות של קבוצות אוכלוסין שונות שחלקו בשנים האחרונות על דרכיו של השלטון בישראל, אך קולן לא זכה לגיבוי התקשורתי-ציבורי לו זכתה מחאת האוהלים. גיוון הארועים וקבוצות האוכלוסיה שזכו למפגש מסוג זה עם משטרת ישראל הינו מרשים בהחלט וגם מעיד כאלף עדים על העובדה כי במדינת ישראל ניתן לממש את הזכות המחאה על צורותיה השונות, החל מפעולות המחאה של המתנחלים (הדוגמא המפורסמת ביותר הינה התנגדות המתנחלים להרס הבתים בעמונה), הפגנות פעילי שמאל בשיח’ ג’ראח, המפגשים החוזרים ונשנים בין חרדים לכוחות השיטור בירושלים וכמובן ההתנגשויות המגוונות בין פלסטינים לכוחות הבטחון.





אולם האלימות הברוטאלית בזירה הציבורית איננה הבעיה היחידה או המרכזית שראויה להטריד כל אם עבריה בישראל (האלימות המשטרתית כלפי אוכלוסיות חלשות איננה חריגה, גם לא ביחס למדינות מערביות נוספות, אלימות זו ותוצאותיה זכורות לכולם ברחבי העולם המערבי, החל מפרברי צרפת, מעבר לתעלה בלונדון השכנה וכלה בערים השוכנות מעבר לאוקיאנוס כדוגמת לוס אנג’לס שחוו בין השאר, את פרשת רודני קינג). אך, סוגיה אקוטית לא פחות היא המאבק ‘החשאי’ שמנהלת המדינה כנגד דמויות החורגות מהקונצנזוס החברתי.


לאחרונה פורסם באתר הארץ, שמניתוח שערך שירות הבטחון הכללי עולה כי "הימין הקיצוני בגדה עבר מפעילות ספונטנית נגד ערבים לפעילות מתוכננת במבנה של תא טרור". יתכן שמשפט זה בא (במודע או שלא במודע) להצדיק את המובא בהמשך הכתבה, "בנסיון להתמודד עם קבוצות ממדורות אלו, הוציא בחודש שעבר מפקד פיקוד המרכז אבי מזרחי, בהמלצת השב"כ, 12 צווי הרחקה לתושבים מיצהר או תלמידים בישיבה בהתנחלות. עם זאת אירועי השבוע האחרון הוכיחו כי ישנם באזור יותר פעילים ממה שהעריכו בשב"כ".


למען הסר ספק, אני מבקש לצעוק בחוצות העיר כי יש מעט דברים המחליאים אותי יותר מהרעיון של 'תג מחיר', המחשבה שבגלל שראובן פעל נגד שמעון, שמעון החליט להכות את מוחמד, תמוהה ומגונה בעיני מעבר למה שניתן לתאר במילים.



את התמיהה שלי למקרא המאמר ב'הארץ' היטיב לתאר רה"מ המנוח, מנחם בגין (עוד בתקופתו באופוזיציה לפני כשישה עשורים), דבריו ישטחו טוב ממני את טענתי, וגם יעידו על האירוע שאליו הוא מגיב, מעשה שאז היו מעורבים בו פלסטינים ולא יהודים כבימנו,


למען לא נעשה עוול לאיש, עלינו להניח ביחס להאשמות, שהוטלו על תושבי אבו-גוש, את מה שאפשר להניח ביחס לכל האשמה מישטרתית: ייתכן שהיא נכונה, וייתכן שאין לה יסוד. אם לתושבי הכפר ,,שהוגלו" הגלילה, אין כל קשר להתנגשות הזוועה, אסור היה, כמובן, להטיל עליהם עונש ,,הגלות"; אך אם האשמה היא נכונה, אסור היה להטיל על האשמים את ,,עונש" השילוח. צאו וראו: בקירבת אבו-גוש הושלכו רימוני יד חיים על ילדים עוורים, בכוונה ברורה לרצחם נפש. פשע כזה, כלום יש נורא הימנו? הבולשת ברוכת הכשרונות, טוענת, כי היא הצליחה לתפוס את מבצעי הפשע, או את השותפים לביצועו, ומה עושה עמם הממשלה, ברוכת העוז והתבונה? היא ,,מענישה" אותם, את המתנקשים בילדינו האומללים, בעונש מרעיד עצמות: בהעברתם לעיר נצרת[1].



במקרה דנן, גם אם חמור פחות (אך בוודאי חמור מספיק), עולה שאלה נוספת, זאת בעקבות העובדה כי הארועים לא נפסקו (גם אם, לפי המאמר, חלה ירידה בכמות הארועים בשומרון). יתכן כי ההסבר לכך טמון בהערכה שהימין הקיצוני קבל מאפיינים של ארגון טרור, אך גם יתכן שזה כך, פשוט משום שהאנשים שגורשו אינם מי שעומדים מאחורי המעשים הקשים הללו.



אין ברצוני לפרוש טענות כנגד שרות הבטחון של מדינת ישראל, הוא בוודאי תרם יותר להצלת חייהם של ישראלים רבים ממה שאני עשיתי (וסביר בהחלט שגם חיי שלי ושל משפחתי ניצלו בזכותו), אולם אני מעוניין להסב את תשומת הלב של כולנו לעובדה, כי אנו - החברה הישראלית (ששרות הבטחון שלה מקפיד לשמור על הגבולות אותן היא מציבה לו), מרשים ותומכים במעשים חמורים שלא יעשו במדינה דמוקרטית, כנגד צעירים שחטאם המרכזי היה שאינם בקונצנזוס ושהעזו למחות על כך.


מבחינה של דברי הימים בשנים האחרונות בעיניו של תם, עשוי להתגנב החשש, כי אם אתרע מזלו של העבריין והוא חורג מהקונצנזוס, ניתן להשתמש כנגדו באמצעים חריגים, בין אם באלימות פיסית לצורך פיזורו / הסתרתו מהמרחב הציבורי, ובין אם בפעולות 'חשאיות' יותר של שרותי הבטחון[2]. בחברה בה אנו חיים פשה הנגע של להגדיר אדם/קבוצה כלא ציונית – לכן מסוכן לחברה ובכך להצדיק (אפילו בדיעבד) הרחקה אלימה שלו מהזירה הציבורית.


ומהו 'הקונצנזוס'?

אם כן נותרנו עם השאלה החשובה של מהו 'הקונצנזוס'? נדמה לי שבגדול, ולמעט מקרים שוליים, כולנו נסכים שאת 'הקונצנזוס' ניתן לזהות עם משולש היחסים ליכוד-עבודה-קדימה, או בניסוח כולל מעט יותר, האם 'המתפרע' עונה להגדרתנו כ'ציוני'[3]?  כמובן, שניתן וראוי לשאול מדוע אנו מזהים כל אדם שאיננו ציוני כמתגרה ואף חותר כנגד זכות קיומנו, אבל ברצוני להעלות לדיון שאלה אחרת (הייתי מעז ואומר 'בגבולות המותר') ולבדוק מהו ציוני?



אין ספק כי מרכיב מרכזי תשתיתי בציונות הוא ציון, קרי, ארץ ישראל. אולם, נדמה כי יהיה זה מרחיק לכת לטעון כי זהו תנאי הכרחי שבלעדיו אין האדם נקרא 'ציוני'. זאת ניתן להוכיח בפשטות מתמיכתו, בתקופת זמן מסויימת, של הרצל בהקמת מדינה יהודית באוגנדה או בארץ אחרת. נדמה לי (כך אני מקווה), שכולנו נזהה את הרצל כציוני (אם לא כאבי הציונות). אם כן, נותרנו עם נתון חשוב אך לא הכרחי בהגדרת הציונות - ארץ ישראל.



אם כן, חובה עלינו להמשיך בחיפושנו, לשם כך ננסה דרך אחרת, אולי אף נפליג אל מעבר לים. כיצד העמים השכנים מגדירים את עצמם? נראה, כי בצרפת או באנגליה השאלה איננה האם אתה צרפתי או אנגלי, אלא האם אתה מזוהה כאדם לאומי, שלא נדבר על לאומני. אם כן, ניתן לזהות את שאלת הזהות הציונית עם שאלת הלאום, כאן מתערבת שאלת הציוני עם שאלת הלאום היהודי מי שייך ללאום היהודי ובהמשך לכך האם הוא תומך בכך שתהיה ללאום זה מדינה?



נדמה לי שהשאלה מי משתייך ללאום היהודי היא מעט מורכבת מדי עבורי, וגדולים ממני טמנו (ללא הצלחה מרובה) את ידם (וחלקם אף את ראשם) בשאלה זו. אך, בחינה מדוקדקת יותר בשאלה השנייה, האם ראוי שתהיה ללאום זה מדינה יהודית, גם כן לא תציב לנו תשובה חד-משמעית. הרי מרטין בובר, שיהיה מעט קשה להוציא אותו מהמטריה הציונית, לא היה משתייך בקלות להגדרה זו בימינו אלה. יתרה מכך, אף דוד בן-גוריון, שבעשורים הראשונים לחייו בארץ ישראל לא תמך ולא קידם הקמת מדינה יהודית, אלא בית לאומי לעם היהודי, בוודאי ובוודאי שייך למטריה הציונית (והינו מהאישים החשובים בקיומה); ואילו היום, אדם שיקרא (ומאותם שיקולים שעמדו בפני בן-גוריון בזמנו) להקמת אוטונומיה או בית לאומי יהודי בארץ ישראל (ולא יתעקש על מדינה) ייחשב כלא ציוני ואף כגורם המאיים על המפעל הציוני.


יטען הקורא, ובצדק, שהזמנים השתנו, ושחוק בישראל הוא, כי' מעלין בקודש ואין מורידין'. על כן, גם אם לפני כמאה שנה אוטונומיה יהודית עצמאית היתה ציונות, היום היא פגיעה ונסיגה במפעל ההיסטורי (גם אם השיקולים הבסיסיים נותרו דומים, חשש להצלחת הפרויקט של חידוש הלאום היהודי בארץ ישראל בשל לחץ בינלאומי ויחסי שכנות קשים עם העמים סביבנו). חשוב לי לציין, כי אני לא מעונין לחלוק על כך. אני רק מבקש לשים לב, כי התגובות הקשות והסובלנות שלנו לטענות לגיטימיות ובסיסיות בתשתית הזהות שלנו הצטמצמו באופן משמעותי ואף מסוכן.


לאומיות, אילמות, ואלימות

על בסיס דברים אלו אבקש, מחד להתקדם הלאה ומאידך לחזור לתחילת הדברים. אם כן, אנו יכולים בקלות לראות, כי בשנים האחרונות צמצמנו באופן משמעותי את מה שאנו מוכנים לזהות כקונצנזוס. אולם, נדמה כי במהלך הבירור שערכנו בחרנו, לעיתים, להשליך את העיקר ולשמור על הטפל. אט, אט, השלנו מעלינו את האפשרות של הגדרת לאום יהודית כמזוהה עם תרבות ואוטונומיה תרבותית של עם שחווה יחדיו, אם כי במרחק רב אחד מן השני, רגעי עליה ונפילה מהמשמעותיים בהיסטוריה האנושית, ושזכאי על בסיס קשר זה, להקים חברה חדשה בארץ ישנה. לעומת זאת, נותרנו עם ההגדרה הלאומית המבוססת על החשש והפחד ממלחמה ומהרצון להכחידנו.


נראה כי החשש והעמידה המתמדת על זכות קיומנו, הותירה אותנו עם תשובה מעט אילמת לשאלת הזהות הלאומית שלנו, ובמקומה ובגללה, הרשנו לעצמנו להחליפה במהלומות אלימות מדי פעם בפעם. האלימות בה אנו נוהגים כנגד החורגים מהקונצנזוס נובעת באופן ישיר מכך שאנו מזהים כלאומיות את מי שמוכן להלחם עליה ולא כמי שמוכן להאבק, ללמוד ולהוסיף לתוכנה[4]


הגדרת הלאומי כאלים וולגארי איננה הסימפטום היחיד של תופעה זו. תהליך דומה ערכנו גם למושג 'עממיות', שאיבד הרבה ממובניו החיוביים והרומנטיים שהיו בעת בה גדלתי והפך גם כן לשם נרדף לגסות ואלימות. ברצוני לציין שתי תופעות אקטואליות בהקשר זה.



הראשונה השמאל הלאומי. והרי מה מאפיין את השמאל הלאומי? האם הדגש התרבותי (שהרי לתנועה זו יד ורגל בעולם הרוח בחברה הישראלית)? או הבוטות והגסות שמאפיינים את צורת ההתבטאות של התנועה מראשיתה? האם לאומי משמעו גס? וולגרי? ההדר הבית"רי הקלאסי (שנדמה שחלף מהעולם ללא שוב) הצליח להכיר בערך הלאום היהודי, אך אינו מזוהה עם זלזול, גסות או ביטול הזר והשונה.


השניה היא ההגדרה התקשורתית הרחבה שניתנה למרגול כמייצגת 'העממיות'. למרגלית צנעני זכויות רבות בתרבות העברית המתחדשת, והיא אפילו זכאית עד שהוכחה אשמתה. אך בשל מה זכתה לזיהויה 'כעממית' בתקשורת הישראלית? בשל תרומתה לתרבות? או בשל ניסוחיה הבוטים מעט? בימי בחרותי המילה 'עממי' זוהתה עם שכל ישר, דיבור מפולפל ומלא משלים (ממשלי שועלים ועד למשלי דקלים), חוש הומור בריא, אך עם כל זאת, אדם  או אשה שאינם חוששים ואינם נרתעים מההתפלשות בטיט ובבוץ של החיים. האדם העממי לא חשש ללכת למוסך וידע לנהל את עסקיו עם בעלי המקצוע וקשיי היומיום, גם אם לא היתה לו השכלה אקדמית נרחבת או היכרות אינטימית עם יצירותיו של ברהמס. על כן, זו היתה מחמאה. היום, לרוע המזל, זו נותרה מחמאה, אולם ההגדרה השתנה ללא היכר. עממיות היא הבוטות, הגסות, הוולגאריות והאלימות שמאפשרות לאדם הפשוט להשיג את שלו.


לסיכום, כל רצוני הוא לטעון כי בשנים האחרונות ללא משים, אנו מרשים לעצמנו להרחיק מאתנו כל דבר שונה, המאיים או מאתגר את החברה לה התרגלנו. אנו מצמצמים את הזהות העצמית שלנו לעצם הנכונות לנקוט באלימות ובגסות על מנת לעמוד על שלנו, כמעט ללא יחס לממה מורכב ה"שלנו". בשל כך אנו מאפשרים למי שמייצגנו נאמנה (יותר או פחות) לנקוט באלימות קשה במרחב הציבורי ובמעשים גבוליים בזירה החשאית יותר. כל זאת תחת מעטה של קונצנזוס והגדרה לאומית שהולכת ומרזה מיום ליום.


אולם מכיוון שימים אלו הם ימי תשובה ומחשבה טובה, וישראל זכאים בני זכאים הם, חובה עלינו לסיים בפן החיובי והמעניין של תופעה זו. בד בבד עם התרחבותה והתעצמותה של התופעה, שבחנו לעיל, אנו עדים לתהליך שקט אך מבטיח שניתן לראותו במכללת אורנים, בסדנאות בתל אביב ובעולם המוסיקה הישראלי של לימוד והעמקה בעולם התרבות היהודית החילוני. אין לי ספק, כי תופעה זו הינה הנסיון של ישראלים רבים להעניק משמעות עמוקה ורחבה לשאלת הלאום והזהות העצמית שלהם. לא תהיה זו השפלה, או גנאי לקרוא לרבים מהמשתתפים בתהליכים אלו השמאל הלאומי החדש (גם אם הוא שקט ועדין יותר). תהליך דומה של ברור היחס בין הלאום לארץ ישראל מתקיים גם בימין בישראל, ומוליד תופעות והתבטאויות מעניינות של מנהיגים כדוגמת יו"ר כנסת ישראל, ראובן ריבלין, שר הבטחון לשעבר משה ארנס ואת התנועה הדתית הלאומית החדשה, בהשראתו של הרב מנחם פרומן, ארץשלום.



 






[1] בגין, מנחם. המוסר של מטיפי המוסר. חרות. עמ' 2. 18/09/1953.
[2] בהקשר זה מעניין לציין מאמר ישן נוסף של רה"מ המנוח מנחם בגין, עוד בתקופתו באופוזיציה, כנגד תקנות החרום, שנכתב בעקבות מעצר מנהלי של חשודים יהודים כי הקימו 'מחתרת'. בגין מותח ביקורת נוקבת נגד המעצרים המנהליים ואומר, ש"החרות היא, כפי שהנני מאמין תמצית החיים, ועל-כן עוסקים אנו למעשה בפיקוח נפש, הדוחה התחשבות בכל ,,צוו" אחר; כתוב או בלתי-כתוב"... הסיבה שבגללה החליטה הממשלה לסור מדרך המשפט ולהפעיל את חוק עריצות ושרירות המתנה את חרותו של האזרח לא בהחלטת שופט בלתי-תלוי, אלא בדבר קצין צבא, התלוי לחלוטין בממונה עליו, הוא שר הבטחון, הוא ראש מפא"י, הוא ראש הש"י רב-התככים הצ'קיסטי - הסיבה היא פשוטה מאד: אין למשטרה הוכחות מספיקות נגד העצורים, או נגד חלק מהם. בכל מדינה מתוקנת מסיקים מעובדא זו שתי מסקנות: ראשית, משחררים את האזרחים העצורים ושנית, מפטרים את קציני המשטרה החשאית הלא-מוצלחים, שעשו רעש גדול והוכחות לא הביא. לעתים מסיקים במדינה לא טוטאליטרית, רק את המסקנה הראשונה; אבל בשום מדינה חפשית לא יזכר אדם כאשם כל עוד לא הוכחה אשמתו ולא יוסתר כשלונה של המשטרה על ידי צווי מאסר אדמיניסטרטיביים... הם לא נרתעו מלבטל את הכלל הגדול בתורה משפט: אדם אשר אשמתו לא הוכחה, אינו אשם, והם גמרו אומר להתיר לעצמם להושיב, או להחזיק בבית-סוהר אנשים, אשר אשמתם לא הוכחה, כלומר - על פי דין צדק אשר לבעדיו אין שום צדק ושום חופש - אנשים חפים מפשע ! ... רבונו דעלמא כולו, אילו דורות של האנושות שוחרת החופש והצדק נלחמו, כדי לקבוע את הכלל הגדול השני בתורת המשפט: ובת ההוכחה היא על הקטיגור ולא על הנאשם?... והן זהו ההבדל היסודי בין מדינה טוטאליטרית לבין מדינה חפשית: מי קובע את אשמתו של האזרח - השליט, או מי-שהוא אחר, שאינו תלוי בשליט, או אף עומד מעליו, מאחר שהוא מוסמך לשפוט גם את השליט, אם פשע? ...אבל מלחמתנו בפקודת הטירור היא מעיקרה מלחמה למען יסודות הצדק והמשפט בישראל, אשר בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה. בגין, מנחם. מחתרת בלי שם. חרות, עמ' 2. 12/06/1953.

[3] יתכן שמכאן נובע הנסיון של אישים שונים להוציא את המתנחלים מחוץ להגדרת הציונות, כדוגמת הדברים מאתר האינטרנט של איתן כבל, "ציוני הוא לא מתנחל. אין לך תופעה אנטי ציונית יותר מההתנחלויות". (http://www.eitancabel.co.il/?option=com_content&view=article&id=126:------2010&catid=15:2008-11-03-09-46-06&Itemid=21)
[4] כאן, לענ"ד, טמון גם השורש למקום השולי יחסית שאנו מעניקים לאנשי רוח וחינוך בזירה הציבורית, לעומת הנוכחות הנרחבת של אנשי צבא ובטחון בזירה זו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה