יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

הסיפור של הסיפור - רוני בר לב

"הוודאות שהכל כבר נכתב מאיינת אותנו או מותירה אותנו חסרי ממשות" (בורחס, ספריית בבל)

אחרי שכבר סופרו לנו כל הסיפורים, ואלה שאינם, גם הם באו בחשבון, לא נותר לנו אלא לספר את הסיפור של הסיפור עצמו.

ואני אסביר מה כוונתי. מספרים על עגנון שחצי יום היה כותב וחצי יום היה מסתובב. נוטל יום בהיר להלך ברחובה של עיר, עולה במעלה ויורד במורד, מתבונן מפשפש לו נע ונד, אף כונס לחנות פלונית לשוח עם זבנית אלמונית, כללו של דבר, שהיה מקבץ עובדה לעובדה ממעשה העולם. לא זו אף זו, גיסי סיפר לי שיצא לו כמה פעמים לראות את אהוד בנאי עומד בפינות רחוב שונות בתל אביב, שעון אל קיר בניין, נשען וכותב לו רישומי דברים. עוצר, מתבונן סביב בנפשות הפועלות הזרות, ושוב כותב. אינני יודע כיצד אחרים עובדים, אבל בשתי דוגמאות אלו אפשר להבחין שהיוצר אוסף, ליקוט אחר ליקוט, ומרכיב את הכלי שיכיל את ההשראה. ממש כמו משה במדבר, שאסף מכל ישראל את נדבת ליבם ובנה את המשכן כדי שתשכון בו ההשראה.

כל זה מדבר על איך היוצרים הללו כתבו, זהו סוג של תיעוד. אבל לא זאת היתה כוונתי, אינני רוצה אלא שנהיה כחיות הנוהמות ביער, להגיע אל מקום הרבה יותר קמאי-שורשי, הסיפור של הסיפור, שהוא בעצם התנועה.

כמובן, נשתדל לעטר את הסיפור הפנימי הזה בשלל פרצופים שונים, נשתמש בתיאורים שונים להמחשה, אולי תיוצר פה חצי- עלילה. כטוב בעיניכם.

אז ככה. בהתחלה מרחב ההכרה מלא לגמרי. מסתובבים שם בלי סוף ענינים שפורחים באויר ללא מטרה מוגדרת. שאלות שצצו ולא ננקט שום חיפוש תשובה, תשובות לשאלות שנשכחו מזמן, חוויות שונות שהמחשבות אודותיהן הנצו בעת התרחשותן, ואף פעם לא היגיעו לכדי מיצוי.

כל אלה, בלי תואר, בלי צורה, בלי שום דבר שיגביל אותן, שיעמום גדול.

ברגע מסוים, מתחוללת במרכז מרחב ההכרה, בדיוק בנקודה האמצעית, תנועה.

התנועה הזו לא צריכה להסביר למה היא שם, טכנית קשה לומר שהיא באמת שם כי היא כל הזמן בתנועה, ואפילו אם תצליח להדביק אותה לרגע ולשאול: מה את עושה כאן? היא תניע את תלתליה (הלא קצרים ולא ארוכים) (הקצרים והארוכים) בפליאה ותתעלם, בעודה מתרחקת תבין שסתם בזבזת את מרצך על שאלה שלא במקום.

התנועה בונה את עצמה (ונשארת עירומה) (ולא לובשת כלום) יוצרת חלל שדוחף מנקודת המרכז לצדדים את ההכרה ומפנה לעצמו מקום. ההכרה שעד אותו רגע לא חשבה בכלל שיש דבר כזה, ואם לומר את האמת זו הפעם הראשונה שהיא חשבה בכלל, מתעוררת לחיים, ובאופן טבעי מחקה את תנועת החלל ודוחפת את עצמה הצידה גם כן. וככה בתנועה משותפת נוצר החלל.

החלל הוא עגול וכדורי בסימטריה מושלמת. בין היתרונות השוליים יותר של המבנה הכדורי הוא זה שכך נשמר המבנה ולא קורס תחת הלחץ העצום שמפעילות עליו כל המחשבות שמסביב, בנסיון להיכנס פנימה, דוחקות, דוחפות. כי לפתע הן מתפלגות ומבינות שכל אחת היא יחידה עצמאית שאיננה תלויה באחרת. מגלות שיש להן יצרים, וכל אחת מגבשת לעצמה איזו פוזה של מחשבה ראויה, או אפילו איכותית. אבל החלל לא פראייר, סוף כל סוף מדובר פה בחלל פנוי, ונראה שיש פה ביקוש. הוא לא יתן לאף אחת מהן להיכנס, וככה כולן תהיינה שלו, אני מאמין שיהיה פה שמח.

בינתיים, בנקודת המרכז שלו, איפה שהתחילה התנועה הראשונה, שבה ומתעוררת התנועה. אבל הפעם במקום להתחולל וליצור חלל, היא פשוט מחוללת. מסתובבת סביב עצמה, יותר מהר ויותר מהר, בלי קשר למה שקורה מסביב, כמו חץ שלוח אל המטרה, שבו ברגע שיצא מתוך הקשת כבר לא זוכר מי שלח אותו, ואפילו תחרות אין לו עם אף אחד גם לא עם עצמו, רק נותב את הדרך... מרוכזת בתנועה שלה, מתמרכזת כמו גוש חימר על הריחיים, הולכת והופכת לאחת עם עצמה.

כל הפעילות הזו מרשימה מאוד את הנוכחים, והכח הצנטרפוגלי שהופיע דרך מקרה, דוחף את גבולות החלל כלפי חוץ. דחיפה זו מביאה לשתי ריאקציות הפוכות: מצד אחד החלל מרחיק את המחשבות ממנו, תוך כדי זה שהוא מקרין החוצה את כוחו, יוצר לעצמו הילה של עצמה בקרב המחשבות הסובבות. מצד שני המחשבות פשוט נדבקות אליו בעצמה חזקה יותר. מקיפות אותו בטירוף, למעשה כבר כל השוליים מכוסים בפיות של מחשבות, כי אין להן אחיזה אחרת רק בפה, נועצות שיניים קטנות, וכבר אין יותר היקף לחלל, רק המחשבות מקיפות אותו. והוא מסתובב לו מהר מהר וכבר אי אפשר לעזוב אותו, אחרת תעופי לכל הרוחות.

כמובן, במרכז החלל ממשיכה התנועה, ובעקבות האינטנסיביות שמגלות המחשבות, נוצר חלל חדש, קצת שונה, הוא נעמד כלפי מעלה ועובר בין נקודת המרכז לבין הקצה העליון של החלל. כמו שאמרנו הוא קצת שונה, הוא בעצם חליל ולא חלל. יש בו עשרה חורים קטנים אחד מעל השני כל הדרך למעלה, וכשהוא מופיע יודעות המחשבות שזוהי שעתן. דרכו אפשר יהיה להיכנס פנימה. ואכן כאשר במהלך הסיבובים המהירים מבחינה מחשבה זריזה שהיא חולפת על פני החליל היא ממהרת מלאת התרגשות, ונושפת מלא פיה, מכניסה את כולה בנשיפה, וככה צוללת הרוח שלה אל תוך החליל ויוצאת בתור צליל אל תוך החלל הפנוי, כל אחת לפי החור שדרכו יצאה. השיניים מרפות את אחיזתן והפוזה של המחשבה מתפוגגת לה, וכבר מחשבה אחרת תפסה את מקומה.

החלל הפנוי מתחיל להתמלא בצלילים וכבר לא ברור כמה מקום יש לעוד. בייחוד כשהוא מסתכל על המחשבות שנדבקות אליו מבחוץ, הן כבר לא צפופות נלהבות, כי מי שבאמת התלהבה היתה זריזה מספיק לדחוף בהתחלה. מזכיר לי שכשהייתי אוכל דגנים עם חלב, אחרי האטרף הראשוני, היו נשארות כמה חתיכות עם הרבה חלב. והייתי רואה כמה שכל אחת רוצה שאני כבר יבוא עם הכפית מתחתיה וייקח אותה. כל חפצן של החתיכות היה להיכנס לפה שלי. הייתי ממש מתנצל לאלה שנשארו. כי אלה שנשארו ממש לסוף היו כבר לא פריכות ולא מזמינות לא כאלה 'חתיכות', יותר עיסות קטנות מכווצות כאלה, שגם במצב הזה כאילו ברחו לי מהכפית, לא- יוצלחות כאלה. אבל הייתי אוכל אותן בכל זאת, שיבואו גם בפעם הבאה.

כעת, שהצלילים בתוך החלל, מתחיל להיוצר הסיפור. יותר נכון, עכשיו הוא מתחיל להתגלגל.

הסיפור חייב להתגלגל, כמו כדור שלג, כאשר הוא סופח בדרכו עוד ועוד פרטים המתלקטים ונאספים אל הגוף, מגדילים את נפחו, מעגלים את הפינות, והכי חשוב, מאיצים את התקדמותו.

מי שמתבונן היטב יבחין, שהיופי של כדור השלג המתגלגל לא נעוץ בגדילתו עצמה- הספיחה שהוא סופח אליו את כל מה שנקרא בדרכו, אלא התנועה שבה מתחוללת הספיחה, שהיא בעצם התנועה של התנועה – ההאצה.

אפשר שיווצר סיפור באופן הליניארי, שבו מספרים אוסף של פרטים בין נקודת התחלה לסוף, צעד אחרי צעד, הבעיה היא שכל דריכה מועכת את השלג ומוציאה ממנו את האויר, וככה נוצר בוץ. כל צעד סופח אליו בוץ, מדביק את עקביך למקום שבו דרכת, ואתה מגיע לסוף הסיפור עייף וקצר נשימה.

בעוד הסיפור מתגלגל לו, אפשר לראות שישנו קצב מסוים שעל פיו חוברים הצלילים אל הסיפור, הסיבוב לא מפסיק לרגע, אבל רק מידי כמה סיבובים הוא מצרף אליו צליל זה או אחר, מתברר שדפיקות הלב הן אלה שקובעות את הביט של הסיפור. חדי השמיעה יכולים להבחין בהד הרחוק, אבל בגלל המהירות האיטית של הקול, עדיף להישען על מבחן אמין יותר, וגם מהותי יותר לסיפור שלנו. הדפיקה עצמה, או לפחות הויברציה שהיא יוצרת, פותחת את השפתיים של הסיפור לקלוט עוד צליל, לפעמים מהר, לפעמים לאט, אי אפשר לדעת.

את הצלילים קשה לתאר אבל אפשר להמחיש אותו על ידי סיטואציה שבתוכה הוא קיים.

אחד הצלילים הוא זה שנוצר בעת שחבר שלי שהלך לבקר חבר קשיש מעין חרוד, אחד מבני המייסדים. כשהיגיע לשם התברר לו שהחבר לא בבית, ומתקיים הפנינג במרכז הקיבוץ. הוא מצא שם זוג זקנות מוכרות מוצרי 'פליז' בדוכן. הוא שאל אחת מהן איפה החבר, וזו שאלה אותו: "מה צעיר כמוך מסתובב איתו?", מתברר שהיא גרושתו. "ואתם גרים שניכם בקיבוץ?"

"כן, אנחנו אפילו חוגגים ביחד".

והחבר האנתרופולוג, באמת בתום לב, (אני מאמין לו) "את מה אתם חוגגים? את יום הנישואין או את יום הגירושין?"

היא לא ענתה, אבל החברה שלה נעצה בו מבט ואמרה לו: "לב טוב, כנראה שאין לך".

הסיטואציה הזו היא כלי שמכיל את הצליל, אותו צליל יכול להרכיב סיטואציה אחרת שגם היא תכיל אותו, ואפשר להבחין בו בכל מיני מקומות, אולי בכולם. הבעיה היא שלפעמים הוא צולל עמוק מידי בתוך המקומות שלו, וקשה למצוא אותו. עד כדי כך שצריך לשים את הסיר על האש ובהתגעשות המים גם הוא צף.

באותו 'על האש' שערכנו, ושימש לחברי במה לספר את סיפורו, גוף החימום (בגריל החשמלי) נגע בבשר והוציא עשן. המים שמידיי פעם נהדפו אל קירות הגריל סיננו סס.. וניסיתי לברר לעצמי למה אני לא אוהב את הצליל הזה, אולי כי נחש עושה כזה צליל, ולא רק בפה. נדמה כאילו גם בתנועה שלו, הרחישה הזו על החול, משמיעה את הצליל הזה ססס... הרס.. הדס.. אס- אס.. עוד מייצג שמחזיק בתוכו משהו מעבר לו.

הרוח נשבה כשהחבר'ה צחקו, מפזרת את כל העשן, ונשארנו רק עם הסיגריות ביד, כמו בפרסומת של מרלבורו, והתחלנו לאכול מהשיפודים.

כשנגמר תהליך אסיפת הצלילים, כל הסיפור, כמו שהוא, יורד אל הבטן. מבחינה טכנית הוא גמור אבל תיתכן שהיה ארוכה של הסיפור לפני שיספרו אותו. למעשה, שהיה שכזו היא בדרך כלל תוצאה של עצלות, כי בנקודה זו, מתחוללת התגעשות פנימית שמעוררת בהוגה הסיפור צורך עז, ואולי עז היא מילה עזה מידיי, להוציא את הסיפור אל החוץ.

העצלות לסוגיה השונים, משאירה את הסיפור בבטן, ובהרבה מקרים התעכבות זו מעשירה את הסיפור במיצים שונים שמשתחררים דווקא כשהסיפור עשוי ומוגמר (כמובן שיש מספרים שעובדים אחרת, אבל הם מחוץ לסיפור הזה).

מה שנשאר עכשיו זה רק להכניס את הסיפור למילים, וזה קורה בפה בדרך החוצה. עד עכשיו הכל הלך באופן די אוטומאטי, מכאן זוהי פעילות מודעת שתלויה בהרבה פרמטרים, אבל בייחוד בשעת הסיפור. לא כל שעה כשרה לספר סיפור. לפעמים, כשהשעה לא מתאימה מצדו של המספר, אז המילים לא נחתכות טוב בפה שלו והסיפור נטרף ומתערבב עם ההבל פה של המספר. (התוצאה של העירבוב הזה היא שבמקום שהרעיון יקבל ביטוי מוצק וראוי, אזי ההבל מפוגג את המשמעות הברורה. זורע ערפל במינוחים, מאוורר את הקונספט, ויוצר חוסר בהירות כללי. אמנם יש כאלה שעושים את זה בכוונה תחילה, ובזה מנסים להרויח איזה דוק של מסתורין סביב כוונת המספר, המאלץ לכאורה את המאזין להיות עירני, אבל לפי דעתי העניה יוצא שכרם בהפסדם, לפי שהבל מכל סוג שהוא מסוגל להשחית את הסיפור כשהוא מפלס דרך אל תוך הרעיון עצמו ובזה יוצר סגסוגת של חומרים מדרגות שונות הצורמת לאוזן העדינה ולמחשבה המחמירה.) ואם זו שעה לא טובה מצד אלה שמקבלים את הסיפור, בין אם אלה המאזינים ובין אם זה הדף או צג המחשב, תתרחש קטסטרופה. התנועה תזרום לה אל המקבל, בלי שהוא מעבד אותה לסיפור, בלי אותות ותוים, ממש כמו שנראה חלב, אינסופיותו אגורה בתוך כוס והוא לבן לגמרי בלי שום גיוון או חומר משמר. והנה החמצנו את הסיפור. (וחיש קל תיכתב עליו ביקורת, מאחר ובקרת מבקרים קלטה אותו ולא אוזן מאזינים, וייעלם הסיפור עצמו ותישאר רק הביקורת, שהיא בעצמה ההחמצה של הסיפור, ועולם שלם ירד לטמיון.)

אבל, כשהשעה נכונה והחיתוך נכון, יכול לצאת סיפור נחמד. כשהוא יוצא בגלגול הנכון

אין יותר שאלות כמו: "מה פתאום אתה מספר לי את זה?" או "מה פתאום אני מספר את זה?" או "מה פתאום מספרים אותי?" (נעצור כאן). הכל נמצא במקום איך שהוא.

בנקודת שחרורו של הסיפור אני לא מדבר על איזו תחושה של בריאה מחדש אלא יותר בכיוון של הרגע שבו הבנת שהיד שלך היא חלק ממך, ומותר לה ללכת לכל מקום שתחפוץ, ואפילו אל מתחת לחולצתך ביום קר מאוד. קרה לך?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה