יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

מנסה מחדש - רוני בר לב


כל שנה הייתי מנסה מחדש. אינני יודע מדוע, אבל נתתי אמון בבני אדם. שיניתי סגנונות, החלפתי כיוונים, אבל כל שנה חזרתי עם זנב בין הרגליים. שוב דחו אותי. אני בסך הכל מבקש להיות נוכח בתפילות הימים הנוראים. לגיטימי, לא? אולי לא, אני כבר לא יודע.

גרשו אותי. קיללו אותי. שלחו בי ידיים ורגליים מכות. טרקו את הדלת בפני. סגרו חלון. הסיטו וילון, כך שאפילו לא אוכל להציץ אל הקודש פנימה. המסורת המשפחתית שלי יודעת לספר, שפעם פעם, סבא רבא רבא שלנו, שהיה מיוחס גדול, בא למזבח בירושלים והטיל את המים באופן שכנראה לא מצא חן בעיני הקהל. כולם תפסו את האתרוגים שהיו להם בידיים ורגמו אותו! אני יודע שזה נשמע קצת מפוקפק, אבל גם היום יש דברים כאלה, שלא תדעו מצרות.

כנראה שמאז אנחנו מוחרמים ולא נותנים לנו להשתתף בטקסים שלהם. רוב החברים שלי בכלל לא מנסים, לא מעניין אותם בכלל, מנותקים לגמרי. מסתכלים עלי כאילו אני משוגע. אבל אני מאוד רוצה להיות חלק מזה, מהתפילות, מהשירים, מהבקשות. הייתי כבר בכל המקומות, ראיתי כבר את כולכם. אמנם אני לא מבדיל בין כל הזרמים והחוגים. באופן טבעי אני רואה אתכם בשחור ולבן, אבל בכל מקום אפשר לזהות מוטיבים חוזרים, בצורה שבה אתם מנסים לתקשר עם הקדוש ברוך הוא.

בפעמים הראשונות שניסיתי לחבור אליכם לתפילה, הייתי הולך לבני ברק. זה כל מה שהכרתי. בעודי מתבונן בהם כשהם מתפללים בעמידה, שמתי לב שיש מגוון רחב של תנועות גוף בתפילה. יש המתנענעים קדימה ואחורה, ויש הסובבים על עומדם לימין ולשמאל. נראה שהראשונים מנסים לזוז הלאה, קדימה, מנסים לפרוץ דרך בכח, הראש בראש והגוף אחריו, במין לחץ אנושי שכזה. הסוג השני, המזיז את הגוף לכאן ולכאן, נראה כמחפש. אולי מכאן? אולי משם? הם נראים יותר רגועים למרות שגם בהם יש כאלה אחוזי תזזית, המבקשים כנראה להתנער ממה שמכביד להם בתוך הראש. התנועות האלה משונות בעיני, כי בתכל'ס אלה וגם אלה, כשיפתחו את העיניים יגלו שהם נשארו באותו מקום. מה שלא מפריע להם כלל כנראה.

גם את ידיהם טומנים החבר'ה בקלחת. ישנם כאלה שמנופפים אגרוף קמוץ כלפי שמיא, כאומרים: אם לא תעשה כך וכך, באופן כזה וכזה, אתה תיראה מה זה! יש כאלה שפותחים את ידם כקבצנים כנועים המבקשים רחמים. פולטים אנחה וכובשים אחת, כדי שלא יישבר כל גופם, כמו שלמדנו ש'אנחה שוברת חצי גופו של אדם'.

פניהם של המתפללים עוטות צורות וצבעים שלא שיערום אבותינו. ישנם המתאדמים, עיניהם עצומות בעוצמה, מזיעים, זורקים מילותיהם כלפי מעלה בלחש רעשני, לא מניחים לאף מילה לחמוק מהדין. גבות עיניהם משמשות כשומרות קפדניות, שהרצינות לא תפרח לה ברגע של היסח הדעת. ישנם כאלה בעלי פנים חיוורות, צדיקים ורע להם, שהולכים ומתנצלים על עצם קיומם. הם עומדים בתפילה, כופפים קומתם, מכווצים כתפיהם ומבקשים להיעלם בתוך התפילה שלהם, אולי כך יתחמקו מספק עונש. יש כאלה שדובבים, שפתותיהם רפוסות משהו, הלסת התחתונה יורדת מוות והם מלאים אמונה שהשם שפתח את שפתותיהם ידע גם לסגור אותם בסוף התפילה, ואני תוהה כיצד אינם חוששים שמא ייכנס זבוב לפה הפעור. בינתיים מציצים בסידור, בשכן, ברשימת הנזקקים שלפניהם ולדאבוני, גם בי.

באותה הפעם הרהבתי עוז וקרבתי אל הכניסה פנימה. בשעה שראו אותי, התפנו מתפילתם חיש קל, שכן גדולה הוצאת אורחים מתחינה וקבילה לפני השכינה, ומלאו פיהם צווחה: 'צא טמא! צא טמא!' ואני לא יודע אנה אני בא, שולח מבט מתחנן, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם. אבל אין בהם רחמים אליי. עיניהם רושפות גיצים ושלל זאטוטים מסביבי רצים. הם אפילו לא יתקרבו אליי, רק מרחוק יגרשוני מנחלתם. עוד מעט ויסקלוני במחזורים שבידם ויצליפו בי בציציותיהם המענישות. כמעט פשטו את עורי מעלי. אני בורח משם מתנשף מלא פי, בלב מלא גידופים על אותם אנשים, בני בניו של המן הרשע, המתלבשים שחורים והולכים לעיר אחרת...

הואיל וגדשתי סאת קטרוגים, התחילה המרירות מתמתקת. 'ככה זה', ניחמתי את עצמי.

על ידי שהחזרתי ה' למקומה הפך ה'כך צריך להיות' התובעני ל'ככה זה בחיים' המתפייסת. הואיל ונתיישבה דעתי, התחלתי מלמד זכות על הציבור. אפשר שהציבור כאן מכיר את הסיפור עם סבא רבא שלי. מוטב שאגלה למקום אחר שבו לא יכירו אותי. מן הסתם החבר'ה האלה עושים שעשועים גדולים לפני המקום, לפחות כמו שאר העולם.

שנה לאחר מכן הלכתי לירושלים. תמיד היה נדמה לי שבירושלים ישנה הרחבת הדעת בכל הנוגע ליחסים שבינינו לבינו. אמנם קצת צפוף מרוב הדתות והדעות, המחשבות והתנועות, הממלאים את חללה של בירת העולם ומנסרים את אווירה בקולות פעמונים וקריאות מואזין, אבל מקובלנו מאבותינו שכאשר משתחווים אזי רווחים.

בדחילו ורחימו באתי לבית הכנסת, והבחנתי שגם נשים באות להתפלל. בכניסה נפרדים, אלו כונסות להיכלן ואלו כונסים להיכלם ומחיצה קלה מפרידה לפי שעה ביניהם. אז הבנתי שהעלייה בעלת הקיר המחורר שראיתי בשנה שעברה בעיר האחרת, ממנה שמעתי יבבות שונות והדגשות של 'ש' 'ז' וכיוצא בזה, לא היתה אלא עזרת נשים.

אינני יכול להצביע על ההבדל אבל אני מריח פה משהו. מעבר ללבוש השונה, הפרצופים הזחוחים והאויר הצח, נראה שהעניין פה הוא אחר. אמנם ישנו הגבאי, איש חמור סבר משופם וכרסתני שאינו יודע פשרות, השומר על הסדר גם כאשר איננו בנמצא, אבל מלבד הגבאי נראה היה לי שהרוח נושבת קלילה דרך החלונות הפרוצים לרווחה אל תוך בית הכנסת, ממלאת את ריאותיהם של הציבור בחופש שבין כנפיה ומסלקת כל עכירות דמים המתגעשים בראותם את השונה, את האחר, אותי. התאכזבתי. אמנם לא אכזרי היה הגירוש, ויותר מגירוש היה פה עניין של פרידה לשלום, בבחינת: אולי נתראה אחר כך, אבל לא כאן ולא עכשיו. כמו ששמעתי אב מדקלם לבנו: 'עכשיו מתפללים ולא משחקים'. הואיל ולא ציפיתי להרבה אכזבתי לא היתה שלימה. אופן הסילוק הביא אותי לסבור, שכנראה קירבתן של נשותיהם מיישבת את דעתם, מעמידתם על רגליהם ונמצאת האכזריות מהם והלאה, ואולי הכיוון הוא הפוך. הגורם הוא אופיים הנוח, המביא אותם ליישוב הדעת ביחס אלי וקירוב הדעת לנשותיהן.

עד שאני מהרהר בנשותיהן מרגיז עלי יצר הרע: בתכל'ס גם הם סילקו אותך. מה הם טובים מהשאר? דריסת רגל לא נתנו לך ופטרו אותך במנוד ראש הומאני. איפה הם הסיפורים על פעם פעם, שנכנס הדיוט לבית כנסת בימים נוראים והואיל ולא ידע מילה וחצי מילה פשוט צעק מעומק הלב קוקוריקו. כל אחד נרעש מהסיפור הזה כששומע אותו בגן, אבל תראו את ההדיוט שבא אליכם לא פעם ולא פעמיים (שזה פעם פעם) ורק מבקש להתפלל. לא ולא! אתה אינך משלנו. עד כאן דברי יצר הרע.

כיון שראיתי שהוא מתגבר עלי, מנסה למשכני אל התכל'ס ומרחיקני מן התכלית, משכתי אותו לישיבה, כמו שלמדתי: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'. כנסתי בהיכלה של תורה. מה אומר ומה אדבר. אין הפה יכול לדבר מה שאין האוזן יכולה לשמוע, מפני אורך המושג וקוצר המשיג.

יושבים להם תלמידים תלמידים, קווצותיהן סדורות להם תלתלים תלתלים, ספסליהם עשויים כחצי גורן משל היו סנהדרין. באותו היום נוספו ארבע מאות ספסלים לבית המדרש בקומה העליונה. שם למעלה, בעזרת השם, מציצות עליהם עלמות חמד לבושות כלי לבן שעולין הרבה. ובדמיוני יינתן האות בעוד רגע וייצאו העלמות במחולות, ולא יהיה להם לישראל יום טוב כהיום הזה... התנערתי משרעפי בעקבות אות הדפיקה הנוראה על הסטנדר. ראש הישיבה, כולו אומר כבוד, פוצח בדרשה מעניינא דיומא. נושא דברי כיבושין מתובלים בדברי כובשין, מקשה ומתרץ ממלח ומפלפל, אוחז בעיקר ומניח טפל, משפיל גא ומזריח שפל ולא הניח אות שבתורה ללא כתר ציץ ופרח. ואני, בער לא ידע וכסיל לא יבין, מפהק והולך ואיני יודע מה לעשות. אכן לא גירשו אותי. עובדה זו הפליאה אותי בתחילת הדרשה. אבל עכשיו אני מאבד פה ריכוז. באתי להתפלל ולא להגות במושכלות. הלב מבקש והעיניים כלות. איפה, לעזאזל, מתפללים??

הנחתי את הישיבה החביבה והלכתי לי. אמרתי בליבי שכנראה גם השנה אשאר ללא תפילה, אם ככה גזרה ההשגחה. והרי גם חבריי לא מתפללים ולא שמים לב לכך, רק הולכים בשרירות ליבם. והנה חלפה לה שנה ונראה, שלא היה גרוע כל כך לא לי ולא להם. למעשה, כולם מתפללים באיזה שהוא שלב, אלא שאני מבקש קרבת ה' וממילא נשפע לי השפע (או שלא), אבל חבריי, בעת צרה הם נזכרים: 'הב לי חיי, הב לי מזוני'. לדעתי זה לא מכובד ולא לעניין. בהתעוררות זו שבתי לחזר אחרי בית תפילה, זקפתי אוזניי לשמוע קול מתפללים, והיטיתי אף אולי אריח ביראת ה'. נכנסתי בצעדים טופפים אל אחת הסמטאות הירושלמיות הוותיקות ועמדתי לפני ישיבת מקובלים. הודיתי לה' שזימן אותי לכאן ושם חלקי ביניהם של אלו שפועלים בעליונים כאילו היו תחתונים. בלב מלא שירה אני נכנס, ועיני ראש העדה נחו עלי. הלה התרומם מלא קומתו, ארוך וצר, זקנו כזקן אהרון, ידיו המונפות משוות לו מראה כללי של עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. הוא הרעים בקולו ואמר: הנה, נשמה רחוקה שהתגלגלה ובאה הנה למצוא את תיקונה. בשם ה', כולם לחזור אחריי: 'מתוקנת, מתוקנת, מתוקנת!' ואכן כולם זעקו אחריו: מתוקנת, מתוקנת, מתוקנת! עוד לא הגיעו אל התיקון השני ואני נסתי לי החוצה לפני שתפרח נשמתי מקרבי. הבנתי שהמקובלים פועלים בדרכי קיצור ולא מתעכבים על בירוקראטיה, אבל עד כדי כך??

מחמת מנוסתי לא שמתי לב ומצאתי את עצמי תחת גלגלי מכונית משטרה שסיירה לה בכביש, כשגלגלה עובר מעדנות על רגלי. צרחתי בקול מר כשופר. כמה חבר'ה מהמקובלים שרצו בעקבותי כדי לראות מה יעלה בגורלי ספקו כפיהם בשמחה ואמרו: הנה השתחררה הנשמה המסכנה שהיתה כלואה בגוף הנתעב והשפל הזה! ראש העדה קרא להם פנימה באומרו שיש להם עוד הרבה עבודה היום.

הניידת לא התעכבה עלי ואני לא התעכבתי עליה. אפשר לומר שהגעתי למידת ההשתוות. אחרי שלימדו אותי דרך פשט, רמז, דרש, וסוד, שאין לי אפשרות להתפלל כאחד האדם, מצאתי את עצמי עומד שלם עם עצמי מבונן וחכם יותר. נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום.

למעשה, כל תרבות אוהבת את מה שדומה לה. ככה זה בעולם. אותו אחד שצעק קוקוריקו באמצע הבית כנסת, לא נראה לי שהפך ליקיר העדה אחר כך. ככה היתה מתפספסת כל הפואנטה. הוא היה צריך להישאר הדיוט כדי שהסיטואציה תיחקק בזכרון העממי. ואכן הוא נשאר קוקוריקו ועם ישראל נהיה קצת יותר חכם.

אתם הדתיים, קשה לכם עם טיפוסים כמוני. כאלה שמבקשים לבוא אליכם לרגע, לא לתמיד, אלה שהם כנראה קוקוריקו, לפחות בעיניכם.

הנה לכם, יותר משסיפרתי לכם כתוב כאן, עשו בו כטוב בעיניכם. תכל'ס אני נשאר כלב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה