יום שבת, 24 בספטמבר 2011

תשובתו של האיש שלא היה שם - איתן אברמוביץ

"האיש שלא היה שם" הוא סרט על חשבון נפש, כפי שמתברר לקראת סופו, כאשר מתגלה שהוא מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הכותב את השתלשלות הענינים שהובילו אותו לתא הנידונים למוות. לאן מוביל החשבון הזה? האם הוא מעורר לתשובה, בבחינת "שוב יום אחד לפני מיתתך”? את התשובה במובן הפשוט דוחה אד קריין, הספר המספר, באופן גורף למדי. לא רק שהוא אינו מתחרט על מה שעשה, אלא להיפך – הוא למד להפסיק להתחרט אפילו על כך שהיה ספר, חרטה שהתחילה את כל הסיפור:


The men's magazine also asked about remorse. Yeah, I guess I'm sorry about the pain I caused other people. but I don't regret anything. Not a thing. I used to. I used to regret being the barber.


לא חרטה אם כן. אבל בכל זאת, מדובר בחשבון נפש ולא סתם בסיפור עניינים, וחשבון אמור להוביל לאיזושהי תוצאה. אפשר אולי לשער שהחשבון נועד לענות על השאלה אותה מטיחים באד פעמיים במהלך הסרט, שאלה נוקבת המשחזרת את ה”אייכה” של האדם הראשון:


what kind of man are you?!


אז איזה מין איש הוא? אפשר למצוא בסרט שלוש תשובות שונות. את הראשונה פורש עו"ד רידנשניידר בפני חבר המושבעים, בניסיון כושל להציל את מרשו מהכסא החשמלי. ואילו עיקרי הדברים, כפי שמתאר אותם אד:


He talked about how I'd lost my place in the universe, how I was too ordinary to be the criminal mastermind the D.A. made me out to be, how there was some greater scheme at work that the state had yet to unravel... I was just like them, an ordinary man, guilty of living in a world that had no place for me, guilty of wanting to be a dry cleaner, sure, but not of murder. He said I *was* Modern Man... He told them to look not at the the facts but at the meaning of the facts, and then he said the facts *had* no meaning...


התיאור של רידנשניידר נראה כמו פרודיה על התיאורים של "האדם המודרני" – מנוכר וחסר-בית בעולם בו למעשיו אין משמעות, כלי משחק בידי כוחות גדולים ומסתוריים, שואף בסך הכל לעסוק בניקוי יבש וגם בזה נכשל [וכמובן גם "עקרון אי הוודאות" שגילה איזה גרמני אחד]. הדגש העיקרי לענייננו הוא חוסר האונים המוחלט שהוא מתאר. אד אינו אשם כי הוא לא עשה כלום, ומעולם לא היה יכול לעשות כלום.

לעומת זאת, לבירדי יש רושם אחר:


You know what you are? You're an enthusiast.


כלומר, טיפוס מתלהב, משקיען. כך הדברים נראים מנקודת מבטה – הוא התלהב מהנגינה שלה, וניסה לדחוף אותה קדימה; ראה משהו מוצלח, והלך עליו. את הניגוד בין שני התיאורים אפשר להבין כהסתכלות על הצדדים השונים של הסיפור - בירדי רואה את הניסיון של אד לקדם את החיים שלו, רידנשניידר רואה את הכשלון.

ושניהם צודקים. אפשר לראות את השילוב של שתי האמירות האלו בנקודת המבט של אד על הדברים, כאשר הוא מסכם את תחושותיו לקראת מותו:


Well, it's like pulling away from the maze. While you're in the maze you go through willy-nilly, turning where you think you have to turn, banging into dead ends, one thing after another. But get some distance on it, and all those twists and turns, why, they're the shape of your life. It's hard to explain, But seeing it whole gives you some peace.


יש כאן יוזמה, יש התרוצצות וחיפוש, אבל יש גם מלכוד וחוסר תוחלת ומוצא. אבל החידוש הוא בתובנה המתגלה לבסוף, שהיא גם התוצאה של החשבון: כל הצעדים הכושלים שנעשו במהלך התעייה חסרת התוחלת, בניסיון הנואש להעניק משמעות לחיים, הופכים בסופו של דבר לתבנית החיים עצמם. בשורה התחתונה, הכשלונות אינם מבטלים את הניסיונות, חוסר האונים לא הופך את החירות לאשליה. גם אם למבוך אין מוצא, גם אם הספר לא יוכל לעולם לעבור לניקוי יבש או להפוך לאמרגן, התקוות הנכזבות האלו הם חלק מהסיפור שלו, וגם סיפור כזה יכול להעניק שלווה.

האמירה הזו יכולה אולי להוליך לתשובה נוספת לשאלה המופנית לאד, תשובה שנכתבה מראש, כבר מהרגע הראשון – אד הוא האיש שלא היה שם. כיוון שמדובר כאן בחשבון נפש, אפשר להשוות את התיאור הזה לבעל התשובה של הרמב"ם:


מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים... [משנה תורה, הלכות תשובה פ”ב ה”ה].


גם בעל התשובה של הרמב"ם הוא האיש שלא היה שם; התשובה שלו כרוכה בשינוי דרמטי המנתק כל קשר בינו לבין עברו. לעומתו, אד כאמור לא מתחרט בכלל, ורואה את העבר הכושל שלו כתבנית חייו. ובכל זאת, למרות שנקודת המבט שלו נתונה לגמרי בתוך חייו הממשיים, בלי הההתגברות של הרמב"ם ובלי להענות לחסד השמיימי שמציעה הצלחת המעופפת, גם הוא לא היה שם. אולי זוהי משמעותה של נקודת המבט הכפולה אליה מגיע אד לבסוף: לחיות בתוך המבוך, לנוע כמו שצריך, להאמין אולי גם באפשרות הגאולה, ועם זאת להיות במרחק מסוים מהדברים; להיות שם לגמרי כי אין מקום אחר, ועם זאת לא להיות שם בכלל. לא הניכור של האדם המודרני מחייו הסתומים, אלא עמדה שדווקא מאפשרת לקבל את החיים כפי שהם. התמונה של אד המפנה את גבו אל הצלחת המעופפת ושב אל מסדרונות הכלא המפותלים אומרת הכל.

וכפי שאמר אד, את התובנה הזו, שמוצאת משמעות במאבקים הכושלים למשמעות, קשה להסביר. אבל ברגע האחרון של הסרט/החיים, רגע לפני שהאור הלבן בולע הכל, נשארת עוד נקודה אחת פתוחה:


I don't know what waits for me, beyond the earth and sky, But I'm not afraid to go. Maybe the things I don't understand will be clearer there, like when a fog blows away. Maybe Doris will be there. And maybe there I can tell her, all those things they don't have words for here.


דבר אחד נשאר מחוץ למבוך – מערכת היחסים הלא-ברורה של אד עם דוריס אשתו. במבט לאחור, יכול אד להבין ולקבל את חייו, לגלות סוף סוף איזה מין איש הוא. אבל לפגוש את האשה שלו הוא יוכל אולי רק מעבר לאדמה ולשמיים; אולי זו תוצאה הכרחית של העובדה שהוא מעולם לא היה שם. כאן כבר לא מדובר על תובנה שקשה להסביר, אלא על משהו שאין בכלל מילים עבורו. לאיש שלא היה שם היתה אשה שגם היא לא היתה שם, וגם היא ניסתה ללא הצלחה לצאת מעצמה. וכשהיא מופיעה בחלומו אחרי מותה, כל מה שהיא יכולה לומר הוא "Nah, don't say anything. I'm alright”.

הכל בסדר, אבל במשפטי הסיום האלו של אד יש משהו שמערער את השלווה שהושגה, שפותח מחדש את החשבון. בסופו של דבר, אפשר להבין את הסיפור המפותל של החיים ולקבל אותו בשלווה; אבל אחרי כל זה, תמיד ישארו דברים אותם אי אפשר היה לומר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה