יום שישי, 9 בספטמבר 2011

שש בש / דרור בר-יוסף





יוני ב. היה צד בקובייה של שש-בש. משהו בגלגולים, בסיבובים, בלמעלה והלמטה, בחוסר השליטה, משך אותו. המאבק בין השכל לגורל, המתח בין התכנון לזריקה, הפנטו אותו. בשבילו השיא היה להיות בידיים של שחקן מרגש, צועק ומתפלל. אבל, לכאורה בניגוד לכך, קובייה נענית דווקא לשחקן שזועק ומתפלל ממקום שליו ורגוע. הנאה נוספת שלו היתה להפוך את המשחק על פיו ברגע האחרון, בניגוד לכל כללי המחשבה.

יש שני מיני שחקנים. האחד נאחז בסטטיסטיקה, בתפילה או בתכנון המדוקדק של המהלך. בד"כ אלו השחקנים המשעממים. מולם נמצאים פותחי האופציות – הם משאירים חיילים פתוחים ומתפללים תפילות שלא ייענו. אלו הם השחקנים עם העוצמה, אלה המשחקים השווים, שבהם החיילים עצמם פתאום נכנסים למשחק, מלכלכים על הקבוצה השניה, לוחצים על הקוביות וכו'. אבל יוני בד"כ לא הטיל את כובד משקלו בניסיון להטות את הקובייה, למעט עבור שחקנים חדשים, להם כמעט תמיד הקוביות מתגייסות לעזור (כך הם משמרים את הסיבוביות של המשחק תעלם).
לחבר'ה בלוח יש מנהג לצחוק על חייל השח-מט, שכשמם כן הם – מתים, זומבים מהלכים. מדהים שרגשי העליונות חלחלו גם לחיילים שם. הם מלאי חשיבות עצמית ובטוחים שהם חכמי העולם. מגנים על ראשיהם בהירארכיה המסודרת והמקובעת שלהם, ללא מעגליות – הלמעלה למעלה, והלמטה למטה. משום מה, הסדר מקנה להם את הרגשת הבטחון והשליטה, בלי קוביות שיפריעו.

מידי בוקר יוני ב. היה קם ומשחק משחק של שליטה, עובד, סוחר, לומד... כך היה עובר את היום עד הערב, כשהיה חוזר למציאות וקופץ לידו השלווה של השחקן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה