יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

על מיקי מהו שלונסקי ורבי ונחמן / ארנון יפין








על מיקי מהו שלונסקי ורבי נחמן / ארנון יפין

מבוא:

את הספר מיקי מהו" אני מכיר מגיל קטן, אבא שלי מספר אותו לכל אחד מילדיו או נכדיו. גם בתור ילד הספר משאיר הרגשה של עוד – עוד בדיחות שלא הבנת, איזה חלק מהעלילה, או מילה בעברית מתחכמת. הקריאה שאני מציע פה, אינה מנסה לפתור את בעיית אי-ההבנה. להפך, אי ההבנה הוא נקודת המוצא שלה לחפש כיוונים תיאולוגים במיקי מהו. אפתח בסיפור מקוצר של חייו של שלונסקי, שנראה לי חשוב לעניין, ואחר כך אנתח שלוש עלילות מתוך הספר מיקי מהו[1],  (כשאני מצטט מתוך מיקי מהו, אינני מפנה למקור). במהלך קריאתי ניסיתי להבין את יחסו של שלונסקי לשפה, יחס שמוביל אותו לסוג הכתיבה של מיקי מהו, ומעורר שאלות תיאולוגיות. תוך כדי הקריאה מצאתי שהדברים משתקפים גם ביחסו לציונות ולעשייה בכלל. העבודה מוקדשת, כמובן, לאבא.



חייו.

למרות שיצירתו של שלונסקי איננה מספרת במפורש כמעט דבר על חייו בצורה מסודרת – עם תאריכים או סיפורים – יצירתו של שלונסקי שקועה כל כולה בסיפור חייו, ועומדת בסימן של ערכים מתנגשים



בארון מתנגחים מוהר"ר  מלאדי

עם אלכסנדר סרגייביטש פושקין[2]



אברהם שלונסקי נולד בה' אדר ב'  תר"ס[3] (1900) בכפר קריוקוב  שליד קרמנצ'וג, אוקראינה.  מצד אמו, הוא בא ממשפחה חב"דניקית מיוחסת, הוא היה בן דוד שני של הרבי מלובוויטש, ותקופה מסוימת אף למד איתו. סבו[4] - ר' אברהם דוד לאוט, היה ה"חוזר"[5]' של אחד מאדמו"רי חב"ד , סבו מצד אביו היה אפיקורס, שיכור ותימהוני, ששלונסקי מזדהה עמו מאד ומקדיש לו כמה משיריו. בשיר 'סבי ז"ל' הוא כותב:



כי הן אתה, סבי, יותר מכל בני חלד

ידעת את הסוד האלוקי:

לבכות. פשוט: לבכות. כאשר יבכה רק

                                              ילד,

שנעזב בחדר ענקי[6].



אביו, ר' טוביה, היה חב"דניק אך גם מעריץ של אחד העם ואמו הייתה קומוניסטית פעילה.

בילדותו חווה את מהפכות 1905 ,ו1917  –

אליהן הוא מתייחס בהקשר היהודי – בתור פוגרומים, בלי קשר לאידיאולוגיה שעמדה מאחוריהם. בגיל 13 למד שלונסקי שנה בגימנסיה הרצלייה ומשם הוא חוזר לעירו קנאי לשפה העברית.  הוא מארגן קבוצה שמדברת רק עברית וכותב שירים בעברית כבר מגיל צעיר.

על מלחמת העולם הראשונה כותב שלונסקי: "...טירוף לאירופה. משפחות האדמה קופצות אל כבשן השנאה והאבדון..." אחרי המלחמה שלונסקי החזיק בדעות פציפיסטיות עד לעלייתם של הנאצים, ושנים אחר כך עוד כתב על בגידת אנשי הרוח  שתמכו במלחמה.

שלונסקי מספר בגאווה על תעלוליו בתקופת הלימודים, ומעצב גם את זהותו הבוגרת כשובב ומרדן.

הנני בחור שמח

קצת חצוף אך לא נורא!

ולהכעיס אני צווח:

"קמץ א אינו אָ

בשנת 1921 חזר שלונסקי לישראל ועבד כסולל, תקופה זאת מתוארת בתור תקופה קשה אך ספוגה בהתלהבות – העבודה מתוארת במונחים דתיים:

וכרצועות-תפילין גולשים כבישים, סללו

                                             כפיים.[7]



ההתלהבות שנתקלה במציאות הקשה יצרה סוג של טירוף, שהתבטא למשל ב'הורה' ריקוד סוער של: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע". שלונסקי היה חלק מ"חבורה טראסק" , שהאמינה שעל קשיי הארץ ניתן להתגבר רק ע"י שמחה שוברת גבולות. בקרב הפועלים היה זלזול מוחלט בערכי רוח, אצל הבנים שמרדו בתרבות של ספר, לטובת עבודת כפיים, שלונסקי כותב: "כך ברחנו מעודף הקדושה האחת, לא אל החולין יפה העול... אלא אל עודף הקדושה האחרת". הקדושה שבמעשה, של הטורייה והמכוש. שלונסקי נאלץ להסתיר את שיריו (אחרי שכבר פירסם כמה מהם באירופה). בעין חרוד תירגם שלונסקי את המנון הפועלים "האינטרנציונל" ואחר כך פרסם שיר ב"הפועל הצעיר", כשנתגלה שהוא כותב שירים  עשו לו טקס נידוי מחבורת ה"טראסק" שעליו הוא כותב בזכרונותיו: "בכנופיה ובנרות דולקים ובתקיעות שופר ובקללות נמרצות בעיקר מן ה'תוכחה' הרוסית כמובן ובחרוזים מצוינים!" בעבור כמה בקבוקי עראק הם סלחו לו על חטאו.

בעיני רבים נחשב שלונסקי למשורר העלייה השלישית- בזכות שיריו בהם הוא מבטא את השמחה והאקסטזה המהולים בעוני קיצוני, געגועים הביתה ועצבות.   

ב1922 עבר שלונסקי לת"א, שם עבד כיוצק בטון, והתחיל מפרסם את שיריו ב'הדים'. יחד עם אלתרמן ולאה גולדברג הוא ישב לילה לילה בקפה כסית, שם הם דיברו התווכחו שרו ושתו . שלונסקי נחשב לפורץ גדר, מורד בסמכותו של ביאליק וגורמים שונים התנגדו לשירתו מלאת ה'קונצים'.

במשך הזמן עסק שלונסקי בעריכה, עיתונאות, תרגום ספרות רוסית (גם את שקספיר הוא תירגם מרוסית) ולפרנסתו כתב אף פרסומות. עבודתו כמתרגם מוערכת במיוחד למרות  שהוא לא שמר על הכלל ההלכתי: "אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא", ששלונסקי היה מוסיף לו: "ומכל שכן מבעל המקור", ואת תרגומיו אפשר לראות גם כיצירה עצמאית שלא תמיד מקפידה להתבטל למקור.

כל ימיו היה מעורב שלונסקי בפולמוסים שונים: בעד העברית, בעד השירה המודרנית (הסימבוליסטית) , נגד אומנות פוליטית-'מעמדית' של המרקסיסטים ועוד. אברהם שלונסקי נפטר בת"א 1973.



על דרך העבודה:

הנחה ראשונה שמנחה אותי בקריאת שיריו של שלונסקי היא שאפשר לדייק בכל מילה:



כי חשוב לי שידעו

כל קוראיו של מיקי מהו

בפרוש שבפרוש,

כי אצלנו אין קשקוש!



אם אמרתי זוג או פרט

אז זה כך ולא אחרת!

אם אמרתי מיק או מוק, -

יש לי בהחלט נימוק



הנחה שנייה: שלונסקי בקיא במקורות יהודיים, גם בקבלה ובחסידות. שלונסקי בא ממשפחה חב"דית, ומכיוון שהשפה שלו היא העברית. כתיבתו לא יכולה לחמוק מהמקורות של שפתו. שלונסקי עצמו טוען במקומות רבים שהיוצר אמנם לוקח מהמסורת אך מעצב אותה לפי האני הפנימי שלו. אני איני יודע האם השפה אינה קודמת לדובר אותה, ומעצבת אותו יותר משהוא מעצב אותה, בודאי שפה עמוסה כל כך  כמו שפת הסוד.

הנחה שלישית:  בכל שיריו של שלונסקי יש סמלים שחוזרים על עצמם[8], כגון: מוקיון, סדום, גמל, עקדה. בתשובה לביקורת שקיבל שלונסקי על כך שהוא חוזר על עצמו הוא כתב: "חזור על עצמך / חזור על עצמך / חזור אל עצמך" שלונסקי טוען שכתיבה שבאה מהאני העצמי תמיד תחזור אל אותם שאלות יסוד, ואל אותם מושגים. בזכות הסמלים אפשר להתייחס ליצירתו של שלונסקי כיצירה אחת, כשמילה משיר אחד מתפרשת באמצעות שיר אחר. הנחת העבודה שלי היא שגם בשיריו לילדים נמצאים אותם סמלים, ויש להם את אותם משמעויות.  דווקא בשירת הילדים הם מקבלים יותר פירוש ונפח, ולכן מי שירצה להבין מה זה מוקיון בשיריו לגדולים של שלונסקי, יוכל להיעזר במיקי מהו.



המוטיבציה שלי לעיין במיקי מהו, מקורה בחיפוש אחר המשמעויות הדתיות של החסר-היגיון, לכן דווקא דרך הכתיבה של מיקי מהו יותר מעניינת אותי מהתוכן, ומשום כך אני  ממליץ כמובן לקרוא את הספר עצמו. מבקרים של שלונסקי ושל יוצרים אחרים מתקופתו מנסים לחפש איך היוצרים ניסו לחלן את המסורות שלהם. האם זאת הדרך?

על דרך היצירה שלו, מצטט שלונסקי מספר קבלה: "והנה האורות הפנימיים עם האורות המקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאה שלהם מתיילדות הוויות בחינת כלים."[9] המילים נוצרות ממאבק בין ההשראות שמחוץ לאדם, שהן גדולות מהאדם עצמו, אולי הן נמצאות גם בשפה עצמה, בדור ובמציאות החיצונית ההפכפכה לבין האדם עצמו ואורותיו הפנימיים. לכן, מקורותיה העמוקים של היצירה הם אף פעם לא רק בתוך האדם. התייחסות כזאת מצד שלונסקי לשירתו, תומכת ברעיון שבצד הניסיון לחלן את המקורות, ניסיונו של שלונסקי היה גם לקדש דרכם את החול – את ההוויה בה הוא חי,  שהיא כל כך ארצית ובו בזמן כל כך שמימית.



במהלך העבודה אביא ציטוטים רבים מהספר. כמובן – אני בוחר אותם בהתאם לתפיסתי את הסיפור, קריאה של הסיפור עצמו תגלה מורכבויות רבות יותר, ורבדים מהם התעלמתי.

כל מקום שבו אביא מקור של הוגה אחר -  אין כוונתי כלל לנתח את המקור כשלעצמו, אלא רק את הדרך בה הוא מאיר  את  עלילות מיקי מהו.



מיקי מהו

"עלילות מיקי מהו" התחילו להתפרסם שנות ה30 כסיפור מאויר בעיתון "דבר לילדים", בדבר לילדים היה מיקי מהו מאויר כעכבר דומה למיקי מאוז, ובשנת 1947 שלונסקי הוציא אותם כספר והפעם מיקי מהו מאויר כילד. הספר מלא בקטעי אי-גיון -  "פטפוטים" אך גם בפניות מפורשות לילדים בנושאים שונים.  בספר יש שש עלילות בהם מספיקים מיקי ומיקה לפטפט, להקים כל בו, לעשות הצגה, לשכנע את התרנגולים לדבר עברית, והעלילה האחרונה היא אגדה ציונית שקשה לראות את הקשר שלה למיקי מהו.





גיבוריו של הספר הם מיקי ומיקה מהו -

העלילה הראשונה נקראת מיהו מהו מיקי מהו ובה מסופר כי בדיוק\ אין לדעת מיהו מוק הפרק מציג את הגיבורים בספר שהם מין להקת קרקס



להקה מה נחמדה את!

אך סודו של הליהוק

הוא בזה שאין לדעת:

מי את, מה את בדיוק.



שמא רצינות חלילה,

או חלילה להג סתם?



תפקידו של שם הוא לסמן אדם ולהבחין אותו משאר הדברים בעולם. אך שם הגיבור מיקי מהו כבר מכיל בתוכו את השאלה, וכפי שראינו גם אין לדעת מי הם בדיוק חברי הלהקה.כמו 10 הספירות עליהם אומר ספר היצירה: "עשר ספירות בלי מה[10]", הדברים הבסיסיים ביותר הם חסרי מה מסוים.   

כל הפרק עסוק בקביעת זהויות מדויקת  שהיא בעצם בלבולן.

פרק ד' של העלילה מספר על יום חמסין[11] :



החמסין יום בטלה הוא,

נשתומם לו מיקי מהו

והתמיה בלבבו:

אן אלך ואן אבוא?



אם אדרימה, לא אצפינה:

אם אשמאילה לא אימינה.

אי מקום, בו כל משעול

גם ימין הוא וגם שמאל?



כה חשב שעה בערך

ומצא: "הנה הדרך!"

ורכוב על המקוש

בא לארץ הקשקוש.



בא הביט ראה טוסת

עת טובלת לה בקסת

ושולחת בכשוף

כתב איגרת לינשוף





   

ומכאן והלאה ממשיכה העלילה בפטפוטים משובחים וחסרי היגיון.



מדוע רוצה מיקי מהו ללכת גם לימין וגם לשמאל? – הוא מזכיר לנו את אברהם שהציע ללוט: ניפרד,  "אם-השמאל ואימינה, ואם-הימין ואשמאילה." תורה של ר' נחמן מברסלב תבהיר את העניין:



"...ואמר המגיד, זכרונו לברכה: שאלו שניהם אי אפשר שיהיו במקום אחד, היינו תורה וגדולה, כי הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין (תלמוד בבלי, בבא בתרא דף כה עמ' ב), נמצא כשרוצה להחכים עומד לדרום, על כן אי אפשר לו להעשיר, כי כשהוא בדרום איננו בצפון ועשירות בצפון, וכן להפך. כי אם הוא בתכלית העניוות שהוא אין ממש, אזי אינו עומד בשום צד, כי אי אפשר לאמר עליו שהוא בצפון או בדרום, מאחר שהוא אין ואפס ממש, על כן אפשר שיהיה תורה וגדולה במקום אחד, כגון ממשה רבנו..."[12]


מיקי מהו רוצה להיות מעבר למקום של לוט ושל אברהם, הוא רוצה גם חכמה וגם עשירות.  גם אברהם וגם לוט. לפי ר' נחמן אפשר להגיע למדרגה זו רק ע"י ענווה. אך מיקי מהו בוחר בדרך אחרת  (אחרי  שהוא חושב  שעה בערך, הזמן עליו ממליץ ר'  נחמן להתבודדות כל יום ): הקשקוש.

הנונ-סנס המוחלט שאליו עובר השיר אמור להביא אותנו למקום בו מתאפשרות תודעות סותרות במקום אחד. האם מיקי הצליח?

ההזיה שמיקי מגיע אליה נעה בין מריבות אלימות לעונג בלתי ניתן להכלה שמסתיים גם הוא במריבה. שלונסקי טוען[13]  כי משחקי המלחמה של הילדים, והנאתם מטנקי צעצוע הם השורש העמוק של המלחמה. ההליכה של מיקי מהו לארץ הקשקוש מסתיימת באסון בגלל הנטייה הבסיסית באדם לאלימות, וגאוותם של היצורים בארץ הקשקוש, כמו הצפרדע שרוצה להיות בגודל שור. הקשקוש התברר כפיתרון לא מספק.



העלילה החמישית.

עתה נפתח בתיאור של העלילה החמישית, בין  הציטוטים נשלים את העלילה החסרה ונשאל שאלות על הטקסט, ובסוף ננסה להציע הבנה כללית יותר של הסיפור.

העלילה החמישית של הסיפור "גלגולו של תרנגול או: מיקי מהו שהחליט לשנות סדרי בראשית" נפתחת בהבהרה: את מיקה משאירים, "כי ישנם מקרים קשים/ שאין צורך בנשים" כל העלילות עליהן דילגנו נגמרו בצורה מטרידה, ובמובן הזה מיקי מהו מזכיר את "אליס בארץ הפלאות" גם שם הסופר מציע עולם דמיוני וחסר היגיון. במבט ראשון נראה שהסופר מעריך את העולם הזה, אלא שכל הדמויות בעולם מאד לא נחמדות, ומתקשות לתקשר. פעמים רבות שהדמויות מתקשרות בלי לנסות להבין את אליס, ואפשר לומר שהן מנהלות דו שיח לא עם אליס אלא עם המילים שלה. אך על העלילה החמישית טורח שלונסקי במיוחד להדגיש שהיא מקרה קשה: הפעם לא רק הדמויות מתנהגות בצורה מוזרה אלא מיקי עצמו.



את מיקנו הן תכירו?

איש נחמד הוא, בן יקיר הוא,

אך לפתע כמו היום

הוא איום
...
פשוט איום!

...

שמא כך ושמא כך

הוא פרץ אל המטבח.

...



לא אכפת לו הוא החליט:

לשנות סדרי בראשית! 

...שויצר משוגע הוא

במחילה ממיקי מהו



זהו שאומר העם:

"שום חכם שבעולם

לעולם אינו יודע,

מפני מה הוא משתגע"



נו, ומי מוכרח לסבול?

כמובן התרנגול





כמו בסיפוריו של ר' נחמן, העיוות במציאות אינו מוסבר. אצל ר' נחמן עוד לפני הצגת הדמויות, הסיפור מתחיל מאיזו פליטת פה או קטסטרופה לא מובנת. אצל שלונסקי כל הדמויות מוצגות היטב, אך איננו יודעים מפני מה הן משתגעות.



מיקי רץ לו המטבחה,

כי ראה שם תרנגול,

שימין שלו הוא שמאל,

ושמאלו שלו ימין הוא



אם תרצו-

    אז תאמינו,

לא תרצו-

  אז שין-קוף-ריש





על הפסוק: "ועשית על-פי הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[14] אומר המדרש: "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם"[15]. אם כך, אדם (או תרנגול) שימין שלו הוא שמאל הוא אדם מסורתי וצייתן, ובמקרה שלנו, גם אינו יודע קרוא וכתוב, ואף לא לדבר.  



שלונסקי נאמן לשיטתו שמצד אחד אסור להתחייב למסורת בצורה שחוסמת את החדש או כלשונו: "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל", אך מן הצד השני, אדם הרוצה להאמין יכול לברוא את מושא תשוקתו ("אם תרצה אז תאמין"). כמו שהוא אומר לא-ל בשיר 'פסוק אחרון': "אתה ישך, כי תשוקתי אליך". התרנגול חי את חייו מתוך סדר שונה, ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין ומיקי מהו בא ולועג לו: אינך יודע את השפה האנושית, אין לך שכל. אחרי מריבה התרנגול משתכנע כמה רע לו בבורותו ולבסוף חולה ב"מלנכולי"



ועכשיו שמעו ותמהו

מה רחמן הוא מיקי-מהו

מה רחמן הוא ונחמן

(לי זה כבר ברור מזמן!)



הוא ראה,

הוא שמע,-

והנה הנחמה:

"אל יאוש ידיד ורע



יאושך לבי קורע

אך לבנו לא נברא

סתם יום יום להקרע!

אם כל פעם שירע לו,



לבבנו יקרע לו,

יתברר אז לבריות,

שפשוט קשה לחיות...

ולחיות כדאי בחלד,

העיקר היא התוחלת!



ותוחלת יש ויש!

ואסור להואש.

..."



הוא אמר זאת בטוב טעם...

הוא חשב זאת ברצינות...



וי! מכאן גם זאת הפעם

באה כל הפורענות.







כפיתרון החידה: מיקי מהו הוא ר' נחמן מברסלב עצמו (כמו שלשלונסקי היה ברור כבר מזמן.) מפתיע ששלונסקי אינו טורח להסוות את השורה הזאת: לפני נאום אופייני לר' נחמן של "אסור להואש" ו"העיקר היא התוחלת" הוא כותב במפורש את שמו, אך אני חושב שזאת תהיה טעות: כפי שראינו זהותו של מיקי היא זהות חסרת זהות. אם נאמין ברצינות שזהותו של מיקי מהו קבועה – מזהיר אותנו שלונסקי – כשעושים משהו ברצינות- מתחילה הפורענות. לכן, עלינו להבין את זה כעוד עירפול זהות ולא כקביעת זהות. ביתר עומק: אם נתפוס את האופטימיות הנובעת מחלק מהכתבים של ר' נחמן כאופטימיות רצינית, כמו האופטימיות של הקדמה – האמונה ביכולתו של האדם להצליח בכל דבר ולשנות כל סדר מסדרי בראשית- התוצאות יהיו הרות אסון כמו שנראה בהמשך הסיפור. כמו שראינו לעיל הלהקה "אינה רצינית חלילה ולא חלילה להג סתם". כך גם התקווה. זו מין תיאולוגיה שלילית של התקווה. התקווה אינה רצינית ואינה להג סתם. אם כך, הטעות של מיקי בפרקנו שהוא אימץ לעצמו זהות מסוימת, ותקווה מסוימת, ורצינות.



ועכשיו התחיל הפרויקט האדיר. כל התרנגולים "הגיעו עד למד" – התחילו ללמוד קריאה ולדרוש את זכויותיהם. התרנגולים רואים עצמם כאנשים והפרק מסתיים: ולמראה ניסים כאלה/ נברך או נקללה? אויה לנו או "הֶאַח"/ שהגענו לידי כך.

בפרק הבא שלונסקי מכניס דמות של עצמו לסיפור שטוענת  ש:



זה התרנגול – הביטו! –

משנה סדרי בראשית הוא.

מהלך בלי כרבול-ראש

ומרביץ בשפת אנוש.

...



שמיום השויצו שויצים

לא  הושווץ עוד שויץ כזה.



יש שבעים לשון,- נו מילא,

בחר לך אחת מאלה:

או כושית, או קשקושית,-

הבחירה היא כאן חופשית!

אך רקוח סתם מרקחת

משבעים לשון גם יחד...



...

כי כל מי שיש לו מח

פה מוכרח לזכור את נח,

את מגודל הבלבול

 באמת ירד מבול,

ועוד איזה!



הן בימי כדרלעומר כבר נתנו דברים ואומר

לכל חי ועוף וציץ

ואין צורך להשוויץ!



כי דיבור כזה של זבל

קין עוד שמע מהבל

ומרוב בלבול מוחו

קם על הבל ורצחו





ובכן, התרנגולים השתחררו- לכאורה פרויקט של קידמה. התרנגולים משכילים, הם דורשים את זכויותיהם, ומה רע? התרנגול החליט לשנות סדרי בראשית. הוא הולך בכרבול ראש – רמז לגילוי ראש, הוא נוטש את המסורת. חוסר סדר ובלבול השתלטו על העולם. המודרנה הביאה על העולם

מין שעטנז של דברים, שעטנז שגורם לאלימות.  ולאיבוד זהות. כאן עלינו לזכור מקומות שונים בהם כותב שלונסקי על העיר הגדולה: "לכרכיאל (הכרך, העיר הגדולה) אין פנאי: מרכבותיו – רק הֶרַה! הֶרַה!"[16]. אך הקִדמה גורמת לא רק לבלבול אלא גם להשוצה. האומנם שלונסקי הוא מתנגד כה גדול של השעטנז? בחלק אחר של מיקי מהו הוא כותב:



אינס- צוי-דרי-פיר

מנדלה שתה קֶפיר

הוא שבר את הבקבוק

וקרא "אִינאַלַבוק!"

דג'וק!



השיר מתענג על שילוב של שפות, ובעצם חלקים נרחבים של מיקי מהו תומכים ברצונם של  הילדים לדעת מילים לועזיות, נושא בו תמך שלונסקי גם בפולמוסיו בעיתונות.  כששמע זאת מיקי מהו הוא השיב:



לא נעם פה לאוזנך

לשוננו המטרטר?

ושירי משוררך-

ערבים הרבה יותר?

נעלבת, מר קרקפת?

מכירים ספר לסבתא!



מיקי מהו חושב שעמדתו של שלונסקי אליטיסטית. הוא טוען כי שלונסקי מתפקע מקנאה על כי הוא- מיקי מהו – הולך להצליח לשנות סדרי בראשית. שלונסקי מבין שויכוח מילולי לא יעזור פה, משום שאבדו הנימוסים, ולכן הוא מתקשר, כמוצא אחרון אל הפיל האלפנטי, ואומר לו:



כבר עמלנו, השתדלנו,

אך מאומה לא הועלנו.

הבינונו רק לך

זכות לפסוק פה הלכה



כי לך שנהב וחדק

אף לך משפט וצדק,

צדק, צדק בוא ורדוף,

ויבוא סופסוף הסוף



מיהו הפיל הזה? היחיד אשר מסוגל לפסוק הלכה? פרק יוד נקרא: "פסק הדין אשר הכנתי/ לשופט האלפנטי" אם כך, זהו פסק הלכה מוזמן. נעיין בטיעונים שלו:



מכיוון שהאזנתי

לתרעומת של כל צד,

מכייון שלא הבנתי

כלום מכל מה שהוגד,

מכיוון שמכוונתי

ג' פעמים בלבד,-

לפיכך הנה הכנתי

עוד מן מכיוון אחד



מכיוון שכל כיוון

מיותר הוא, כמובן,-

אדבר בתור דיין פה

לגופו של העניין פה.



בקיצור-

אני מחליט:

להחזיר סדרי בראשית!



ואין צורך ואין צורך

בשטויות שלא לצורך.

האדם אם בן-אדם הוא,-

כמובן שיחש רם הוא.

אך התאר תרנגול הוא גם כן יחוס גדול



כי הידד! – גם שד ושבר!-

תרנגול נקרא גם גבר!



ועל כן שכווי העיזה

ומגובה החבית

בגרון גדול הכריזה

השכווי דבר שכווית



זה אומר- וזה עושה,

ונגמר המעשה



ראינו שהמניעים לפסק הדין הם שלושה: הראשון: זהו פסק דין מוזמן. השני: השופט לא הבין כלום. השלישי: אין לשכווי מה להתבייש בזהותו השכווית. (כשגם פה יש בעיה – הסיבה שאין לו מה לחוש נחות מול האדם היא משום שהוא נקרא גם גבר )



עתה אתחיל לנסות למצוא פשר יותר כולל לעלילה החמישית: העלילה נקראת  "גלגולו של תרנגול". בתוך הפואמה "דווי" כותב שלונסקי:

"אם תבל שיכור וקרוע-/. אני הוא שירו הפרוע,/ אני השיר!/ אם תבל כלב שוטה-/ אני הריר משפתיו נוטף,/ אני הריר!/ אני הגבר טרוף געגועים/ על גלגול אחר,/ גלגול אדם[17]." מול תבל המבולבלת, אשר שלונסקי מתאר אותה בשיריו על הכרך, הקבצן ישן על אגרופו והעולם כולו הפוך – שלונסקי מצפה לגלגול. מהו גלגול? ההבנה הראשונית היא ששלונסקי מצפה לגלגול אחר שלו, לפעם הבא שבא נשמתו תרד לעולם, בזהות אחרת, כשהעולם יהיה מקום טוב יותר. אך פירוש זה לא נראה מתאים[18], משום שבריחה לגלגול הבא היא בריחה מאחריות, בעוד השיר קורא ללקיחת אחריות.

אסוציאציה שנייה היא סיפורו של פרנץ  קפקא "הגלגול", אנו נשתדל לעיין בה.

אך הפירוש איתו נלך הוא פירושו של יעקב בהט[19] - הגלגול אינו אלא נבואתו של ניטשה על האדם העליון, האדם אשר יהיה מעל כל קטנות החיים. שלונסקי שמעריץ את ניטשה, מצפה לגלגול בטירוף,  אבל עלילה זאת  אירונית: עודף הפאתוס של ניטשה, רצינותו היתרה[20] ייצרו עיוותים. הניסיונות המודרניים המנסים לתקן את האדם – ובמיוחד הניסיון הסובייטי – לקחת מהאדם את כל אשליותיו – יובילו לעולם מבולבל – עולם שראוי למבול.  על האדם הקטן, שהוא באמת קטן, לקבל את עצמו ככזה, ולהתנחם בתנחומי שווא- קוראים לי גם גבר, ולחזור לדבר בשפתו הדוויה.

אך אין פה טענה חד משמעית נגד ניסיון הקדמה לשנות סדרי בראשית, שכן שלונסקי משאיר מקום לטיעוניו של מיקי, שהם טיעונים משמעותיים, לעומת טיעוניו של הפיל שהם חסרים.



כיוון שונה פירוש העלילה החמישית יפתח לנו סיפורו של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע:

פעם אחת נפל בן מלך אחד לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא "הינדיק", וצריך הוא לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק, וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והיה המלך בצער גדול מזה, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פירורים ועצמות, ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות, ואמר החכם "ההינדיק" לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותונת? יכולים להיות לבוש כותונת, ואף על פי כן יהא הינדיק! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכותנות... ולבשו שניהם הכותונת, ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסים. ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו’ עד שלבשו המכנסים, וכן עם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר אינך הינדיק?! אפשר לאכול כאדם ולהיות הינדיק! איז מען שוין קיין הינדיק נישט?! מען קען עסן און אויך זיין א הינדיק! ואכלו. ואחר כך אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי, וזה בחינת מה שאמרו רז"ל על הפסוק הנאמר בשלמה "ויחכם מכל האדם" אפילו מן השוטים, והנמשל מובן למבינים[21].

 במבט ראשון הסיפורים נראים הפוכים: אצל שלונסקי מיקי מהו (מקביל למלך?) משתגע, וגורם לתרנגול להיות אדם. התרנגול מאמץ התנהגות אנושית, עד שבכוח הסמכות, ובשל הטענה שתרנגול נקרא גם גבר הוא חוזר להיות תרנגול. (אם כי לא ברור איך הוא יכול לשכוח את תודעתו ושפתו האנושית שהוא כבר רכש, וכן לא ברור אם שלונסקי עצמו אינו מין תרנגול שמלהג בשלל שפות ו"מתחרה עם החומש"(כמו שהוא מאשים את התרנגול). ) 

לעומת זאת, בסיפורו של ר' נחמן בן המלך משתגע, הופך מאדם לתרנגול, האדם מאמץ התנהגות תרנגולית, עד שהמרפא מזדהה איתו, ובשל הטענה שתרנגול (או לפחות תרנגול הודו) יכול להתנהג כבן אנוש  הוא חוזר להיות בן מלך  (אם כי לא ברור האם הוא עדיין מזהה את עצמו כתרנגול והחכם מרפא רק את הסימפטומים של המחלה, וכן לא ברור אם החכם עצמו אינו משוגע בעצמו שרק מתחפש לחכם בטענה שיכולים להיות אינדיק וגם להיות פסיכולוג)



דווקא בגלל שהסיפורים הפוכים כמעט במדויק, נראה ששלונסקי קורא לנו למצוא יחס ביניהם.

מה מסמל התרנגול אצל שלונסקי? ומה היא שפת אנוש? סיפורו של פרנץ קפקא "הגלגול" ("מטמורפוזיס") מתחיל במשפט: "בקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענק" כמו ר' נחמן ושלונסקי, גם קפקא אינו מחפש פשר לגלגול, וכמו ר' נחמן הוא אף לא טורח להציג את הדמויות, הוא פשוט זורק אותנו לתוך עולם של גלגול. שלא כמוהם סיפורו לא נגמר בחזרה למצב המקורי , והוא כולו מלא אימה. אחד המוקדים של הסיפור הוא חוסר יכולתו של סמסא להביע את עצמו בשפת האדם,  ובני משפחתו שבטוחים שסמסא, או השרץ הענק, גם הוא אינו מבין את שפתם.



נושא השפה העסיק את שלונסקי בשירים רבים, נתבונן בשיר "תפילה[22]" הפותח את מחזור שירי "בראשית אחרת" (העלילה שלנו נקראת: "מיקי מהו שהחליט, לשנות סדרי בראשית")

סלח לי אתה שכינוך בשם,

אתה הנגלה הזורח מנגד

אינני אשם, אינני אשם,

כי שפת המילים נבוכה ועלגת.



רבות פעמים כבר נסינו דבר

אל כל יצוריך – אך הם לא הבינו.

אולי לא נולדתי גם אז במדבר,

וזה שהיה הראשון – לא אבינו?



כי אז,עת הבקר, שעיר ואדמון,

דרס ראשונה את נצחו של הליל,

ידע גם אבי, גם אבי הקדמון

לגעות את מליו כמו איל אל איל.



אז גשם אל דשא ורעם אל שה

דברו והקשיבו אל הבל וקין.

ומה נעשה עוד, מה נעשה

אנחנו, דוברי המילים אל האין?  

                        

סלח לי, אתה, שכינוך בשם,

סלח למלי, לנפשי שנבוכה.

אינני אשם, אינני אשם.

עזרני לגעות ליצוריך כמוך





עכשיו הגענו לעיקר הדברים. שלונסקי מרגיש שהדרך לתפילה חסומה בפניו. השפה עצמה נבוכה ואף את הקדוש ברוך הוא הוא אינו יכול לכנות בשם. הוא מתגעגע לשפתו של אביו הקדמון. מהי שפתו של אביו הקדמון?במסתו "על גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק:



אין לך בלשון מלה קלה שלא הייתה בשעת לידתה גלוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם- "קול ה' בכח, קול ה' בהדר"- ובנפלו על פניו, מכה תמהון ואחוז חרדת א-לוהים, פרצה אז מפיו מאליה  - נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגה חיה, קרובה לקול "רְרְ" – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות – האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת?[23]



ביאליק ממשיך וכותב שהברה זו היא יצירה אוטנטית שמבטאת את הרגשות הבראשיתיים ביותר, אך עם הזמן היא הולכת לשוק המילים ומשמשת לקניית דגים. ביאליק רואה בזה תהליך חיובי: אם בכל פעם שהיינו אומרים מלה היינו מודעים לתהומות שמתחתנו- היו המילים חוסמות אותנו מלגלות את העצמי שלנו. המילים מכסות יותר משהן מגלות ומאחורי כל מילה יש "מה" מין תהייה שנמצאת בבסיס המילה. או לפי ספר יצירה, המילים הם "בלימה- בלום פיך מלדבר" אפילו את המה לא ניתן להביע. אדם האומר מלה שנראית בנאלית צריך לחוש יראה עזה, הוא עומד ליד תהום אפלה. עד כאן ביאליק, שמאמין בשפה האנושית. אך שלונסקי מחפש משהו אחר: הוא רוצה לחזור לשפת הבראשית כמו אדם הראשון  שהיה גועה את מילותיו, הוא רוצה לבכות כמו סביו שידע את הסוד האלוקי:

לבכות. פשוט: לבכות. כאשר יבכה רק

                                              ילד,

שנעזב בחדר ענקי[24].



הוא שואל: "כי איך נתפללה, ולא ידענו תפילה? ואיכה נבכ, ואנו שכוחי בכי?"  האדם מנותק מהטבע, וברואי אלוקים אינם מבינים אותו. שלונסקי טוען שדור מלא ייסורים וחילוני כשלו הוא הדור הדתי, הוא הדור שיכול להבין את איוב וקהלת, דור שחייב להתפלל, אך הוא דור לא יודע תפילה.

אחרי הדברים הללו ברור לנו מה על שלונסקי לעשות: לחזור אל  ה"געייה" של אבותינו, לשפה פשוטה מאד , פרימיטיבית ורומנטית. להיות "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים", ולבכות, פשוט לבכות. עליו להתנגד לשפה יותר מדי אנושית.

אך עיון ביצירתו מגלה את ההפך הגמור: שלונסקי מסבך את השפה יותר ויותר, ממציא עוד מילים וצירופי מילים. הוא מתמודד לא רק עם המשבר הכללי של השפה, אלא גם עם השפה העברית המתחדשת והקצת עילגת עצמה. חלק מפרויקט התרגום הענקי שלו היה להוכיח  שהשפה העברית יכולה לעמוד במשימה של תרגום השירה הרוסית עם שפתה העשירה[25]. נראה כאילו השפה, שהיא כל-כך לא אמיתית בעיניו היא פרויקט החיים שלו. המוצא היחיד מהבעיה הוא להבין כי שלונסקי ממוטט את השפה מבפנים. אם איננו יכולים לפנות לא-ל באף שם, נפנה אליו בכל השמות, כמו שעשו מיסטיקאים יהודים במשך הדורות, הוסיפו שמות על שמות, שאינם מגלים מאום יתר על קודמיהם, ומה שהם מגלים הרי הוא רק סוד גדול יותר. אפשר לומר שדרכו של המשורר לגעות, לשתוק ולבכות היא לפטפט, כמו שהוא אומר: "כי פטפוט הוא רז של מעלה\ חן של טף וחיוכם."



עכשיו ננסה להביט מחדש על הקשר בין שלושת הסיפורים: שלונסקי עצמו לא יודע לאן ללכת. הוא עצמו כמו אותו תרנגול מערבב שפות ללא הרף, ויוצר בלבול, וחוסר מובנות שעליו זעמו עליו בני דורו, אך עם השתיקה של סמסא – השרץ הענק, הוא אינו יכול להזדהות[26]. הוא גם אינו יכול  לטעון שהוא בן מלך משום שהוא אינו יודע להתפלל, וכך הוא מייצר עוד ועוד יחסים לשפה, שרק מגלות לנו עד כמה הוא חסר יחס ספציפי ומובן לשפה. שלונסקי, כמו מיקי מהו, נוטל חלק בפרויקט של החייאת שפה, (או בהריסת השפה האנושית מבפנים). הפרויקט של השפה הוא רק חלק מפרויקט של "גלגול" -יצירת יהודי חדש, אקטיבי יותר. שלונסקי מודע למשמעויותיו ההרסניות של הפרויקט. הפיתרון המוצע הוא להמשיך עם הפרויקט, אבל לא ברצינות.  להמשיך לבנות, וליצור שפה, אבל בלי "להשוויץ".



העלילה השישית

הספרון: "מול הישימון"[27] הוא פואמה על מיישבי הארץ שנלחמים במדבר ומיישבים את הארץ, אך המדבר נוקם בהם ושולח בהם את החמסין, שד בדמות שר הישימון בעצמו נגלה למשורר בכעס על כך שהחלוצים הורסים את יופיו הפראי, אך הספר נגמר בהמשך הבנייה, בלי תשובה לתלונות השד המפחיד. 

העלילה השישית והאחרונה בספר עלילות מיקי מהו ("מעשה בגמליאל" או "חרוזי עליליה / בעניין העלייה")  נפתחת באמירה: הרצינות היא עסק ביש, ומיקי החליט להיות רציני. אם כך, אנו מצפים לעוד עלילה כושלת, כמו חמשת העלילות הראשונות, אך הפעם אומר שלונסקי:" איך הרצין תודה לאל / בזכותו של גמליאל".  העלילה (שהיא עצמה רצינית וכבדת ראש) מספרת על ארץ ישראל חולית וריקה,  שבוכה ומחכה לבניה. הגמל גמליאל מביא את העם היהודי מכל הגלויות, כל העם רוקד ומודה לגמל. ובפרק האחרון:



אך יודע הגמל,

כי עוד רב פה העמל.



הן סביב שממה נדחת

חול צהוב בדמות קרחת...

ולבנות בים של חול

מי יוכל רק כל יכול!



ועל כן נא הולו חולו,

כי ברור: מי כל יכול הוא?

כל יכול הוא רק אחד,

זהו מיקי הנחמד.



פה מיקי נקרא בכינויים של בורא עולם: "כל יכול" "אחד". כמו שכבר כתבתי, אני מתנגד לכל זיהוי ספציפי של מיקי. אבל בעלילה זאת אנחנו רואים שמיקי הוא היחיד שיכול להתמודד עם האתגר של הבנייה, למרות שהבנייה שוברת את היופי הטמון בפרא. וכך מגיע מיקי סוף סוף למטרה מהעלילה הראשונה: הוא מצליח להכיל תודעות סותרות  של פרא יחד עם בנייה, ע"י העבודה הציונית. הציונות, לפי דברנו, היא ניסיון אוטופי לשלב את תודעת הפראים בתודעה המודרנית. בפואמה הונלולו, מתאר שלונסקי איך בני אירופה מחליטים לנטוש ולשרוף את הכרך מלא העשן, וכך הם שורפים את כל אירופה ומחליטים ללכת אל הפרא, להונלולו, אך באותו זמן כל הפראים בעולם, מחליטים שעליהם להפסיק להיות פרימיטיביים, הם שורפים את אפריקה ואת הונלולו, וכך נשאר העולם כולו שרוף. על פי דברינו, שלונסקי מקווה, שבעזרת התודעה השמחה וחסרת הזהות של מיקי, הציונות תצליח להיות פרויקט שונה, פרויקט שיכיל את אירופה ואת הונלולו, את השפה הפרימיטיבית,  על צחוקה ובכייה, ואת השפה הרוסית העשירה.  כמו שראינו (עמ' 2) "ורכוב על המקוש / בא לארץ הקשקוש", בעזרת המקוש – העבודה, והקשקוש, יוכל מיקי להתמודד עם החמסין, שהוא הענש של הציוני שבנלהבותו לבנייה הורס את הפרא.



סיכום:

ראינו את הספר עלילות מיקי מהו כמסע התפתחות דיאלקטי של מיקי:  מיקי ניצב מול עולם חסר חופש, והוא מנסה על ידי זהות לא מוגדרת להגיע חופש. מיקי מנסה על ידי קשקוש גמור לפתור את בעיית הגבולות של החיים, ונכשל. הוא נופל לתוך פנטזיות של גאווה ואלימות. אחר כך  הוא מנסה בעזרת רצינות ונכשל, עד שהוא מצליח להגיע לרצינות הנכונה, הרצינות של העמל והקשקוש, רק בעזרתם ניתן לעשות את הפרויקט הציוני הטעון והיומרני. בעיה אחרת איתה מתמודד מיקי היא בעיית השפה. השפה האנושית לא מאפשרת לבן אדם להתבטא ויוצרת מריבות. אך השתיקה של החיות היא בורות ואיננה מאפשרת להם להגיע לשום הישג. מיקי מנסה ללמד את החיות לדבר ויוצר בלבול בעולם. לבסוף הדברים חוזרים לקדמותם. ניסיתי להציג את תפיסת השפה של שלונסקי כמורכבת: מצד אחד שלונסקי הוא ממחדשי השפה העברית ואוהב מושבע שלה, ומצד שני הוא מאמין בבכי ובצחוק יותר מאשר במילה הנאמרת. טענתי שהמצאת כל כך הרבה מילים והתחכמות אינסופית היא בעצם דרך למוטט את השפה, וממילא גם את הסובייקט שלה מבפנים. להשאיר את האדם חשוף לתפילות חסרות המילים. לשמוע קול שופר.  





 מחשבות על דרך הכתיבה של מיקי מהו:

אחרי ניסיון לנתח תכנים מתוך מיקי מהו, אני רוצה להגיע לחלק האחרון, ולדעתי אף המשמעותי ביותר בעבודה זאת. דיון לא במה שכתוב במיקי מהו אלא בדרך בה הספר כתוב. הטענות שלי בחלק זה משקפים חוויה אישית של קריאה, והעדפתי שלא להדגים אותה ולנסות 'להוכיח' אותה מטקסטים. על המתח בין צורה ותכן באומנות כותב שלונסקי:



"צלם. 'אנוכי ה' א-לוהיך... לא תעשה לך פסל' ואיה צלם א-לוהים? ואיה האדם אשר בצלמו עשאו? האדם רוצה גוף ודמות הגוף, האדם רוצה לראות את הקולות על כן: ויתפרקו כל העם: עגל! עגל!

לי תוחבים תמיד: יהדות! יהדות! בני נביאים אנו, וחזון הנביאים 'דבר' הוא, ולא 'צלם'. לכל היותר: בחינת 'משל למה הדבר דומה'... והעיקר? העיקר הוא הרעיון המוסרי – הנמשל.

אך את הרעיונות סוף-סוף מכניסים אל מחסן הגרוטאות של האנושיות, היום או מחרתיים. ואת הפסלים אנו חופרים ומוציאים מחוץ לאדמה כי הצלם של הרעיון הוא הנצחי. הפרצוף.סבר הפנים... אשר לרעיונות, לא אכפת לי, אין אדם חי מרעיונות. ואשר להרגשה, ולהתרשמות ---- הנני משבח את ה'עגל' יותר מאשר את הלוחות, וסוף סוף אף משה לא נחה דעתו עד שראה את א-לוהיו. לפחות מאחוריו."[28]

מה שמעניין את שלונסקי הוא הצורה של האמת, לא צורה סתמית, ולא צורה כדרך להעביר אמת אלא העגל שמאחוריו עמדה אמת. טקסט שהוא כולו רק דרך למסירת אמת הוא תמיד מאד סופי ומובן, ואף מובן מאליו, הצורה של האמת תמיד טומנת עוד ועוד רבדים בתוכה. שלונסקי, נאמן למסורת הסוד בספרות היהודית, בעקבות הזהר, אשר מזהירה אותנו מלהתייחס לתורה כאילו הייתה רק מסר. גם במילה עצמה, בלי קשר לרעיון שהיא מבטאת יש קדושה. דווקא המילה היא פתח לכניסה לתוך הסודות שהתורה הנגלית היא רק לבושים שלהם. קריאה בתורה היא מצווה גם לגבי אדם שלא מבין את הדברים.  



אם כך, לאיזו חוויה דתית מכוונים שירי שלונסקי? אם נשווה אותם לשירי ידידו אלתרמן, הרי שאצל אלתרמן החוויה הדתית נמצאת במקום יותר מובן. שירי שלונסקי נותנים מצד אחד הרגשה מאד דתית, בגלל עומסם בסמלים, ואף חוויות ההתגלות המפורשות בהם, אך מצד שני הסמלים מוזרים, ועודף ההתחכמות מעכב את היכולת לחוות חוויות קיצוניות. בכך הם מזכירים את הסליחות והקינות של האשכנזים – שירים עמוסים רגשית, אך מתחכמים ומשחקים עם השפה כל כך עד שקשה לחוות אותם. לדעתי זהו בדיוק המסר של כתיבתו של שלונסקי – ההתחכמות וההומור כחלק מהחוויה הדתית ממוטטים את השפה מבפנים, והורסים כל ניסיון לחוויה דתית מוגדרת. אחרי הקינות המתפלל נשאר אחוז תחושת בלבול והחמצה שהיא עצמה חלק מהחוויה הדתית, יחד עם תחושת ענג על השפה. אולי הבנה של התיאולוגיה של שלונסקי, יכולה להנהיר את החוויה הדתית שבסליחות.







ביבלוגרפיה:



שלונסקי אברהם, עלילות מיקי מהו, ספריית פועלים, רמת - גן. 1974



שלונסקי אברהם, 1960, ילקוט אשל, הקיבוץ הארצי, ת"א.



שלונסקי אברהם, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א. 1967



שלונסקי אברהם , 1974, מול הישימון, פועלים, ת"א.



שמיר צילה, מכתבים למשוררת צעירה,ידיעות אחרונות ת"א, 1997. (מכתבים שכתב שלונסקי לצילה שמיר)



בהט יעקב, , אברהם שלונסקי, יחדיו, ת"א, 1982.



בלפר ישראל, "ספר מספר וסיפור", קונטרס-עלון ישיבת שיח-יצחק, ישיבת שיח - יצחק, אפרת,  כסלו תשס"ז.



יפה אברהם, א. שלונסקי המשורר וזמנו , פועלים, 1966.



לוז צבי ושמיר זיווה, על "גילוי וכיסוי בלשון",בר אילן, ירושלים, 2001.



ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה קס"ב.



ר נחמן מברסלב, שיח שרפי קודש







[1] אברהם שלונסקי, עלילות מיקי מהו, ספריית פועלים, רמת - גן. 1974
[2] אברהם שלונסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א. 1967
[3] החלק הביוגראפי של העבודה, כשלא מוזכר אחרת, לקוח מ:  אברהם יפה, א. שלונסקי המשורר וזמנו , פועלים, 1966.
[4] שלונסקי טוען ש"האדם, הוא היצור היחיד שיש לו סבא".
[5] תפקידו של החוזר הוא לזכור בע"פ את שיחת הרבי, על מנת שיוכל לחזור עליהם בפני החסידים מילה במילה, ולשכתב אותם .
[6] אברהם שלונסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א, 1967,עמ' 64-66.
[7] שם, עמ 22
[8] לדיון בסמליו של שלונסקי עיין: בהט יעקב, , אברהם שלונסקי, יחדיו, ת"א, 1982,עמ' 32.
[9] צילה שמיר, מכתבים למשוררת צעירה,ידיעות אחרונות ת"א, 1997. עמ' 22, איני יודע מאיזה ספר הוא מצטט.
[10] על אפשרויות שונות להבנת המושג בלי מה  בספר יצירה–  עיין ישראל בלפר, "ספר מספר וסיפור", קונטרס-עלון ישיבת שיח-יצחק, ישיבת שיח - יצחק, אפרת,  כסלו תשס"ז
[11] על משמעותו של החמסין ראה בהמשך.
[12] ליקוטי מוהר"ן, תורה קס"ב
[13] אברהם שלונסקי , ילקוט אשל, הקיבוץ הארצי, ת"א, 1960.
[14] דברים יז, 10,11
[15] ספרי, קנ"ד. ובירושלמי הוריות א',א' חולק ולדעתו דוקא אם הדיין אומר על ימין ימין ועל שמאל  שמאל צריך לשמוע לו.
[16] אברהם שלונסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א,  1967 , עמ' 53-57.
[17] מתוך פואמה שכתב שלונסקי ולא פירסם "גלגול". הפואמה פורסמה ב: ישראל לוין (עורך), ספר שלונסקי כרך ב', ספריית פועלים,ת"א, 1988
[18] ישראל לויןשם, מסביר שבפואמה המושג גלגול אכן מתכוון לגלגול נשמות. משמעות הגלגול  אצלו היא שסיטואציות אנושיות חוזרות על עצמן במהלך ההיסטוריה. ויפים הדברים.
[19] יעקב בהט , אברהם שלונסקי, יחדיו, ת"א, 1982,עמ' 73.
[20] גם כשכתוב אצל ניטשה את המילה צחוק, זה פעמים רבות בהקשר מפחיד או מלא בוז.
[21] שיח שרפי קודש, ח"א תקפא, על פי מעשיות ומשלים
[22] אברהם שלונסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א, 1967.
[23] לוז צבי ושמיר זיווה, על "גילוי וכיסוי בלשון",בר אילן, ירושלים, 2001 ,עמ' 211    
[24] אברהם שלונסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ת"א, 1967, עמ' 64-66
[25] שלונסקי אף התלונן שאין מספיק קללות בעברית כמו ברוסית.
[26] אמנם, בזמן השואה שלונסקי טען שבעת כזאת על השירה לשתוק, אך פרסם שירים.
[27] שלונסקי אברהם , מול הישימון, פועלים, ת"א, 1974.
[28] בתוך: יעקב בהט , אברהם שלונסקי, יחדיו, ת"א, 1982, עמ' 14.

2 comments:

  1. יפה מאוד ידידי. תודה.

    השבמחק
  2. שלום רב,
    הגעתי למאמרך דרך מקרה.
    תודה רבה לך על הכתוב. זוהי תגובה ראשונית, רגשית
    ולא על דרך המלומדות.
    נרגשתי מאוד לקרוא מאמר רענן ומרתק שנכתב
    מתוך ידיעה רחבה ומקיפה כראוי לכותב
    שידיעותיו שלו כל כך עמוקות ורחבות.
    שמי סיגל אשל, אני נכדתו של שלונסקי,
    אולי אגיב בהזדמנות בהרחבה על מאמרך המאלף.
    בברכה,
    סיגל אשל

    השבמחק