יום שישי, 26 באוגוסט 2011

שוחקים עם בריותיהם - איתן אברמוביץ

"אכזריות בלתי נסבלת" הוא אחד הסרטים החלשים של האחים כהן. הרבה אמרו לי את זה, לכן ראיתי אותו רק עכשיו. אבל דווקא בגלל זה מצאתי בו הברקה מיוחדת [מעבר לשפע השעשועים הרגילים, שאי אפשר בלעדיהם] – רפלקסיה על תנועה יסודית בסרטי האחים.

למה? כי הסרט בנוי על הניגוד בין אהבה לציניות, בין נתינת אמון ברגש והליכה אחריו לבין זיהויו כתחבולה והתנהלות זהירה בהתאם. כמקובל בז'אנר של הקומדיה הרומנטית, המהלך הוא של חזרה בתשובה מהציניות והעמדת הפנים אל האמון והרגש הכנה, רק עם כמה פיתולים נוספים. אבל בתוך כל זה הגיבור צריך להחליט – האם מה שאני רואה הוא רגש שאפשר להתמסר לו וללכת איתו, או הצגה שצריך להתבונן בה מבחוץ.

וזה מגניב, כי כאן האחים מכניסים לתוך העלילה את התחושה שעולה פעמים רבות אצל הצופים שלהם: התהייה האם להתמסר ולהזדהות עם הרגש המוצג לפניהם, או לזהות אותו כאירוניה ולצחוק ממנו. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מנסה למדוד - האם זה מוקצן מדי מכדי להיות אמיתי, או שזה עדיין בגבול הסביר. כאשר וולטר סובצ'ק נושא את ההספד על דוני ומעיף את האפר בפניו של הדוד, די ברור שהנימה מבודחת, כמו ב"ביג לבובסקי" כולו, וכך גם לגבי סיפור האהבה של גיבורי “הקפיצה הגדולה”. אבל ב"איש שלא היה שם" יש כבר שילוב עדין יותר של מלנכוליות ומצוקה קיומית עם חלליות מעופפות ודמויות משנה הזויות. ב"בייבי אריזונה" ההתלבטות עוד קשה יותר: מצד אחד, הדמויות של בני הזוג פרודיות ומופרעות באופן חד-משמעי מתחילה ועד סוף; מצד שני, לא נעים להמשיך לצחוק מהמבטא שלהם כשהרופא מודיע להם שהם לא יוכלו ללדת והם פורצים בבכי תמרורים. וכן הלאה והלאה.

ב"אכזריות" כל זה עולה על המסך באופן מובלט ומודע: באחד הרגעים המרכזיים בסרט מתברר שהאיש שהיה בו-זמנית ההזוי ביותר והרגשני ביותר הוא בכלל שחקן [!], והכל היה העמדת פנים [ועוד שחקן מוכר של האחים, בילי בוב ת'ורנטון]. אבל דווקא המודעות הזו מציפה שני הבדלים משמעותיים:

א. ראשית ההבחנה של הרב שג"ר בין ציניות ואירוניה:”הציניות לועגת לתופעה ומציגה אותה כפתטית. אך האירוניה היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה, מאידך” [על כפות המנעול, עמ' 26]. ב"אכזריות" מדובר על ציניות, על ניסיון לנצל את הזולת, ולכן היא ניצבת בניגוד מוחלט להזדהות עם הרגש הכנה. זה כך או כך, ובמהלך הסרט התמונה מתהפכת שוב ושוב מצד לצד, עד הסוף [הטוב]. הניגוד הוא טוב לרע, והביקורת היא על מי שמנצל את הרגש בציניות כדי לעשות כסף. האירוניה לעומת זאת, כמו שתיאר הרב שג"ר, מאפשרת תמונה מורכבת יותר.

ב. ולכן, לאור כל הנ"ל אפשר לשוב ולסמן את "אכזריות" כאחד החלשים של האחים, הפעם בנימוק יסודי יותר. כי אפשר לראות בסרטים שלהם תנועה בין דגם של "או בצחוק או באמת" לדגם של "באמת ובצחוק גם יחד". ב"בייבי אריזונה" יש כמה סצינות [במיוחד הנאום הרומנטי של נתן אריזונה בסיום] שבהם מובע רגש באופן ישיר ומוגזם מדי, מתקרב אל גבול הקיטש, ואז מתבצעת נסיגה באמצעות הערה מבודחת. כאן, כמו ב"אכזריות", נראה שיש ניסיון להציג רגש ולחמוק מהריחוק האירוני באמצעות הפרדה - קודם נגיד את זה באמת, אבל בגלל שזה קצת יותר מדי נוסיף אחר כך בדיחה, והניגודים המוצבים כך יאזנו זה את זה. וזה כאמור גם המבנה עליו בנוי "אכזריות".

אבל מה שמגניב יותר הוא המקרים בהם האחים משתמשים באירוניה כצליל רקע שמפעם בסרט כולו, כך שהמתח העדין שבין ההזדהות עם מה שעובר על הדמויות לבין המבט האירוני על הקיום ההזוי שלהם נשמר כל הזמן. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי "יהודי טוב". כשהסרט יצא, היה מי שהאשים את האחים בהתעללות בדמויותיהם ובשנאה אליהם. ובאמת כל הזמן נופלות צרות ומועקות על הגיבור, ובה בעת אתה לא יכול שלא לצחוק מהטירוף הדק שמלווה את הדברים. אבל זו לא שנאה ולא ניכור, כי זה הקסם של האירוניה – כשהאח צועק במר נפשו "hashem has given me bobkes!!” זה מצחיק וקורע לב בו זמנית, ואין כאן סתירה בכלל, וכך גם אפילו כשהוא נורה [כביכול] בידי השכן האנטישמי [ואם כך, אולי הגיע הזמן שהם יעשו סרט שואה?]

ובכלל, ב"יהודי טוב" האחים הביאו לשיא את האמנות המטורפת של השילוב בין זרות להזדהות, בין צחוק מטורף למועקה נוקבת, מצחיק יותר מ”ברטון פינק” ומכביד יותר מ”האיש שלא היה שם”. נראה לי שזה החידוש הגדול ביותר שלהם – להכניס את הצופה למבט האלוהי שיודע גם להזדהות עם החיים וגם להשתעשע מהטירוף התלוש שלהם, המבט של "יושב בשמיים ישחק" המקפיד לשחק עם הבריות ולא עליהם:

עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד [עבודה זרה ג עמוד ב].




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה