יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

כל הנש[י]מה תהלליה - תרגול נשימה בחסידות וביוגה ראג'ה ע"פ הסוטרות של פטנג'לי / דרור בר-יוסף


מילות פתיחה
פרקטיקות שונות של תרגולי נשימה מופיעות בתרבויות שונות ובהקשרים רחבים, החל ממישורים בריאותיים וכלה בחוויות של דבקות מיסטית. למרות שעל נושא הנשימה נכתבו דברים רבים בתורות המזרח, והוא פותח רבות הן בטכניקה והן ברבדים הגותיים יותר, במחשבה היהודית הנושא נמצא בצורה מצומצמת. הנשימה וחשיבותה בעבודת ד' מצוינת פעמים רבות בהשתלשלות הדורות, אולם כמעט שלא נכתב דבר שיטתי בתחום.

ההתייחסות השיטתית ביותר הינה, כפי הנראה, של אברהם אבולעפיה, שפיתח פרקטיקה קבלית נבואית המושתת על דיבור, דמיון וניגון של צירופי שמות של הקב"ה, ולנשימה מקום חשוב בעבודה זו. אולם, אף בכתביו אין התייחסות מסודרת ומקיפה בנושא. זאת עשה למעננו פרופ' משה אידל בכתיבתו על אברהם אבולעפיה, שמביא גם התייחסויות נוספות מבני תקופתו ותלמידיו, ואף התייחס מעט לתורת נשימה מן המזרח בהקשר זה.[1] יתכן, שמיעוט ההתייחסויות בכתובים לשיטתו של אברהם אבו אלעפיה קשורה להחרמתו על ידי ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א), ולהתרחקות מקבלה מעשית במהלך הדורות (בעיקר לאחר האר"י). למרות כל זאת, אנו מוציאים אצל דמויות נוספות במהלך הדורות התייחסויות לנשימה.

בשנים האחרונות החל הרב יצחק גינזבורג לפתח שיטה מסודרת של תרגולי נשימה. מאמר ראשון ומפורט, "סוד הנשימה: חדוה", יצא לאור כפרק בספרו "אשא עיני". בנוסף לכך, לרב גינזבורג התייחסויות נוספות שטרם יצאו לאור במסגרת שעורים והתוועדויות שהוא מקיים. כמו כן, הוא הוציא קלטת המסייעת לתרגול השיטה אותה הוא פיתח. הרב גינזבורג משתמש בעיקר בשפה ומובנים קבליים לשיטתו, אך מקומם של השמות והצירופים השונים אינם כה מרכזיים. אף שגם הוא מייחס לאותיות מקום חשוב בתרגול הנשימה.

בשל ההיקף המצומצם של חיבור זה ננסה להתמקד בשיטתו של הרב גינזבורג ולהשוותה לטכניקת הנשימה בראג'ה יוגה, כפי שהיא מופיע בסוטרות של פטנג'לי. למרות, שהטכניקה בשתי השיטות דומה, נראה כי ישנם הבדלים מהותיים בהגות, בהתבוננות ובהתכוונות האישית העומדות מאחורי המתרגל/ת את הנשימות. אולם, נתון חשוב נוסף הוא העובדה, כי בתשתיתו של דבר מתמודדות שתי השיטות עם אינטואיציות דומות. סך הכל גם היהודי וגם ההודי נושמים אויר שמחיה אותם באופן מסתורי (הרי זה לא נראה, נשמע ומוחש כמו אוכל ושתיה), ואנו ננסה דרך מבנה ההתמודדות השונה ללמוד על התרבויות עצמן.

עבור הראג'ה יוגה בשיטתו של פטנג'אלי המטרה המרכזית הינה היכולת להגיע לריכוז ולביטול העצמי. תרגול הנשימה הינה חלק ממהלך רחב הרבה יותר, שכולל המלצות להתנהגות ותפיסת חיים שלמה שהיוגי מנסה לפתח בדרכו להארה. בשיטתו של הרב גינזבורג ההתכוונות של המתרגל שונה, היא קשורה לתהילתו של הקב"ה. במילים אחרות – היא סוג של תפילה, ומתקשרת גם לאפשרויות של תיקון האדם (אף בהקשר משיחי). כמו כן, הרב גינזבורג, בהתאם למסורות קודמות, משלב באופן מהותי את תפקידן של האותיות בתרגלי הנשימה. נראה, שמהשילוב של האותיות ניתן ללמוד רבות על תפיסות תשתיתיות ביותר בהבנה של המציאות ביהדות, ומנגד בראג'ה יוגה. 

על מנת להתחיל ולהיכנס לנושא נפתח בהסברת שיטתו של הרב גינזבורג, ולאחר מכן השוואתה לסוטרות של פאטנג'לי. לבסוף נערוך השוואה בעיקרי הדברים בין שתי השיטות. יצוין שבמהלך העבודה אתייחס מעט מאד לשיטות הקודמות שפותחו במהלך השנים בקרב מקובלים ראשונים באשכנז וספרד וחסידים במזרח אירופה. זאת בשל ההיקף המצומצם של העבודה והנסיון להתמקד ככל שניתן במסגרת חיבור זה.

"כל הנש[י]מה תהלל יה"
הרב יצחק גינזבורג מפתח, במאמרו "סוד הנשימה: חדוה", שיטת נשימה המושתת על רעיונות קבליים, המאפשרים לאדם הן להלל את הקב"ה והן 'לתקן' באמצעות הנשימה והאותיות העבריות דברים מהותיים באדם עצמו (ספירת הבינה, האמא, ארך אפיים). לפי הרב גינזבורג (וכהמשך תפיסות קודמות בהגות היהודית[2]) לאותיות תפקיד מרכזי בנשימתו של האדם, שבשאיפתו 'חוצב' אותיות מהאוויר ומכניס אותם לאיבריו.

הרב גינזבורג מקשר את התרגילי הנשימה לתיקון אחד מהקלקולים הראשוניים ביותר של "בעצב תלדי בנים",[3] ובמונחים קבליים משייך אותם לספירת הבינה[4] ולקשר שבינה לשאר הספירות (באמצעות ספירת הדעת). בעצם הרב גינזבורג טוען כי ניתן לתקן ולהמתיק את הכאב שבתהליך ההולדה וההוצאה לפועל של עניינים שונים (ולא רק לידת בנים, כי אם בנים במובן הסמלי, המשכיות של רעיון שעלה במחשבה). תרגילי הנשימה משפרים את זרימת החיים, באמצעות נשימת האותיות לאיברים המתאימים, ובכך מתקנים את הכאב של הלידה, וכך הקללה של "בעצב תלדי בנים" מתהפכת ל"אם הבנים שמחה".[5] תיקון זה ניתן להבינו במובנים רבים בחיינו האישיים, החל מהקשרים גופניים (כדוגמת הלידה) וכלה במובנים נפשיים ושכליים. למשל, פעמים רבות כוונה חיובית שהיתה לנו יוצאת לפועל (או אפילו רק מתפרשת) באופן שלילי, ובפועל 'הלידה' של הכוונה הולידה בעיקר ייסורים (כדאמרי אנשי, 'הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות').[6]

מובן נוסף שתרגול הנשימה מסייע בו הוא ביכולת של ההולדה להתרחש, בעצם הייחוד (גם כאן הדגש הוא על ספירת הבינה והדעת, אלא שכאן הדעת מחברת בין הבינה לחכמה, בין 'האמא' ל'אבא'). תרגילי הנשימה מסייעים 'לאריכות האפיים' של האדם – לסבלנות,[7] ודרך כך לשמחתו. שמחה זו משפרת את היכולת של האדם להקשיב ולחבר בין דברים שונים (נניח, בין פרשנות של תרבויות שונות באמצעות הספרות הקאנונית שלהם), ובכך להוליד רעיונות חדשים.[8]

ברמה הטכנית מציע הרב גינזבורג להתרכז בארבעה שלבים של הנשימה: שאיפה, בלימה, נשימה ומנוחה, ומקשר זאת לפסוק מתהילים, "כל הנשמה תהלל יה".[9] את ארבעת פעולות הנשימה הוא מקשר לשמו של הקב"ה – יה, שמופיע בסוף הפסוק, ולמילה חדוה. אותיות אלו (יה וחדוה) הוא מקשר לארבעת הספירות העליונות – כתר, חכמה, בינה ודעת. להלן אנו ננסה לבחון את ארבעת השלבים וכיצד הם מאפשרים לאדם להתקדם במישור הגופני והנפשי-רוחני.

השלב הראשון – השאיפה.
את השאיפה משייך הרב גינזבורג לספירת הכתר, שאותה מתאר 'הידיד נפש',[10] כ"ספירת הרצון... בבחינת הרצון האלוקי להוות ולהחיות כל דבר ולפעול כל פעולה... היא ככתר המלך. מה הכתר אינו חלק מגופו של המלך אלא הוא עטרה מעל לראשו, כך ספירת הכתר אינה חלק מהספירות אלא כביכול מקיפה אותן מסביב... ספירת הכתר נקראת אין". שיוך השאיפה לספירה זו מתאים ברבדים רבים, החל מכך שהיא מגלה את הרצון הפשוט של האדם לנשום, כביכול, ללא הסבר קודם או התניה. שנית, השאיפה אכן מחייה באופן ישיר את הגוף. שלישית, האויר הנשאף מגיע ממה שמקיף את הגוף ואיננו חלק ממנו (כמו כתר המלך). רביעית, מה'אין' של ספירה זו ניתן לחצוב את האות 'כחומר גלם'.[11]

הרב גינזבורג מקשר את השאיפה לקוצו העליון  של יו"ד בסוף הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" וכן לאות ח' במילה חדוה. מהאות יו"ד אנו למדים כי השאיפה היא הראשונה והיא שייכת לכתר, ומהאות ח' אנו למדים את משך הזמן שהשאיפה שלנו אמורה להיות (שמונה פעימות).[12] השאיפה מאפשרת לנו להכניס כוח חיים לא מעובד לגופנו, כאמור אין מדובר בחמצן כי אם באותיות.


שלב שני – בלימה
הבלימה משויכת לספירת החכמה, שניתן להסבירה כהתנוצצות "בתוך המוח של ראשית המחשבה... כשם שהרעיון הכללי הוא שלב הבא לאחר התעוררות הרצון כך ספירת החכמה משתלשלת מספירת הכתר. בשלב זה קיימת רק התמונה הכללית ואילו הפרטים עדיין נעלמים. הרעיון נמצא בעומק המחשבה ובשלב זה מדובר על כלליות... הפרטים יתגלו בספירת הבינה".[13] ספירת החכמה היא ראשית הצמצום של האור האלוקי בהשתלשלות הספירות, וכך גם בנשימה הבלימה היא העצירה הראשונית של השאיפה בתוך הגוף. בשלב זה מתחיל הברור הפנימי הראשוני, "בבלימה מלטשים ומצחצחים את האות בעין השכל".[14] החכמה היא אם כן התמונה הכללית, הפוטנציאל הגלום במעשה וברעיון. כך גם הבלימה היא הפוטנציאל של הנשימה ששאפתי, לפני התפשטותה באיברים עם האות המיוחדת לה.

הבלימה מזוהה עם האות יו"ד בשם יקוק המשוייכת לספירת החכמה, ועם האות ד' במילה חדוה.  על כן, הרב גינזבורג מציע לבלום למשך ד' (ארבע) פעימות (יקוק בפסוק שמע ישראל).

שלב שלישי – נשיפה
הנשיפה מזוהה עם ספירת הדעת, שתפקידה הוא בדיון המתנהל, כביכול, במוח "בין החכמה לבינה ברמה של מחשבה ותכנון וספירת הדעת היא המכרעת ביניהן ומעבירה את ההחלטה".[15] ספירת הדעת בוררת, והיא הנקודה ממנה יוצאת לפועל תוצאת הבירור. בדומה לכך, הנשיפה היא השלב של הבירור; הטוב נמשך פנימה (כל איבר עם האות הרצויה לו) והלא טוב נפלט החוצה.[16] שלב זה מזוהה עם הקצה התחתון של האוד יו"ד המקשרת את האות כבר לאות הבאה ה', וכן לאות ו' במילה חדוה. על כן, הרב גינזבורג כותב שהנשיפה צריכה לערוך כ-ו' (שש) פעימות. 

שלב רביעי – מנוחה
המנוחה מזוהה עם ספירת הבינה, שהיא "מלשון התבוננות, והתבוננות זו מביאה לכך, שהאדם מפרט לפרטים את מה שהיה עד כה כללי... הבינה היא אם-הפרטים... שלב ספירת החכמה הוא שלב של כלליות, ושלב ספירת הבינה הוא שלב של פיתוח והפריה".[17] "במנוחה, נקלטת האות, כאור פנימי באיבר המיוחד לה, ומהדהדת... בתדר' המתאים לעורר את הכח-החוש השייך לה"[18]. בשלב זה 'שוקעים' בגוף האותיות והאוויר שהתבררו בתהליך הנשימה עד כה. הרב גינזבורג מקשר את השלב הזה לעולם הבא, למנוחה השלמה. יוצא שהמנוחה היא 'התכלית' של התרגול, ומאפשרת את הפנמת התיקון והמשכה לשאיפה הבאה.

הסוטרה של פטנג'לי –
ההפסקה והחזרה השאיפה והנשיפה ויסות כוח החיים
טכניקות הנשימה בראג'ה יוגה מפותחות מאד וכוללות וריאציות שונות, שהמשותף לכולן הוא ההפרעה לתהליך הנשימה השוטף. בסוטרה של פטנג'לי מתארים מספר אפשרויות:
1.                  קטיעה של השאיפה והנשיפה. החלת שאיפה איטית ועצירתה, ניתן לחזור עד שהשאיפה הסתיימה. שאיפה נוספת ועצירתה, אפשר להמשיך עד אשר השאיפה נגמרת. חזרה.
2.                  עצירת הנשימה באזורים שונים בגוף (בעת או לאחר השאיפה) – בקצה האף, בגרון, שורש הלשון, מרכז החזה, בטן תחתונה.
3.                  עצירת הנשימה מחוץ לגוף (לאחר הנשיפה) – הנשימה מתחילה כ-12 אצבעות מחוץ לגוף, בעת עצירת הנשימה להתמקד במקום זה. הריאות ריקות, כוח החיים מרוקן ומוחזק מחוץ לגוף.
4.                  צפייה חדה ומוחלטת במשהו חיצוני או פנימי, שמביא להאטת ואפילו העתקת הנשימה.[19]

בבואנו לבחון את ההתכוונות הנדרשת ממתרגל השיטה יש להתייחס לשני מושגי יסוד: הראשון הינו הפארנה והשני הוא הפאראנאיאמה. הפארנה הוא כוח החיים שמתגלה בעקבות תרגילי הויסות (חלק מהשיטה שמפורטת לעיל) הנקראים פאראנאיאמה. הפארנה באה לידי ביטוי, בין השאר, בהכרח להמשיך ולנשום גם כאשר מנסים לעצור. הפארנה איננה כוח חיים גשמי. האוכל אינו פארנה; הפארנה שבאוכל מחייה אותנו. הפארנה מחברת את ההכרה שלנו עם הגוף; כאשר כואב לנו זה אומר שיש עמימות בעוצמה של כוח החיים. הנשימה אמורה לסייע לזרימת הפארנה בגוף, להשגת האיזון הרצוי בין הכוח ההורס לכוח הבונה (בכך סוטרה זו קשורה ישירות לסוטרה הקודמת לה המבקשת את ההכרה בכך שכל דבר כולל את ההיפך שלו בד בבד עם קיומו).[20]

הפאראנאיאמה מסייעת לייצוב הגופני ולטיהור של הנאדים בגוף (נקודות שבהן עובר הפארנה). המאמץ בעצירת הנשימה וויסותה שומר אותנו ערניים ומודעים לתהליכים שההכרה והגוף שלנו עוברים בעקבות תרגול הפאראנאיאמה, זאת בניגוד לנשימה המכנית שקדמה לכך. אחת מהמטרות של התרגול, ההתערבות המודעת והצפייה בנשימה, הינה "שנבין מהי מחשבה ומהי התערבות הרצון... התצפית עצמה מונעת... את עליית המחשבות או את התערבות הרצון".[21] הפאראנאיאמה חושפת כי אנו לא חיים משום שאנו רוצים בכך, אלא "משום שמשהו – ולא משנה אם נקרא לו אלוהים, ברהמן, אטמן או כל דבר אחר – רצה שכך יהיה". בעצם עולה שהנשימה נמצאת מעבר לאגו, שהאגו אימפוטנטי, ושהוא אינו מסוגל לעוצמת החיים (הפראנה). כך הבנה זו מביאה את האדם להתמסרות, שמתרחשת בעמידה פנים אל פנים מול הפארנה.

"פאראנאיאמה איננה רק שליטה בנשימה, אלא תפיסה ישירה של עקרון החיים... באמצעות תפיסת הנשימה, תפיסת כוח החיים, אנו מנסים לפרוץ שוב דרך הסבך של תחושת האני".[22] הפאראניאמה מגלה את פעולות האני, ומכניעה את ההכרה. הכוונה היא שלאחר מכן יהיה ניתן להפסיק עם ההתערבות ולהשאר עם התצפית.[23] תיקון זה של המודעות, של הזרימה, יוביל אותנו, על פי פטנג'לי, היישר אל הריכוז – לדהארנא.

בין הדברים
הדמיון בין הטכניקה של חלק מההנחיות בראג'ה יוגה לשיטה אותה מציע הרב גינזבורג מעניין במיוחד לאור ההבדלים בחשיבה שברקע הדברים. פעמים רבות קשה להשוות בין פרקטיקטות שהנחות המוצא שלהן והמקומות שלהם הן רוצות להגיע שונות במוצהר. אולם, כפי שאמרנו בתחילת המאמר ברצוננו לנסות ולדייק דרך השוני בטכניקות את הפערים המהותיים.

הדמיון בין הטכניקה שהרב גינזבורג מציע לראג'ה יוגה דומה בשתיים, וכפי שננסה להוכיח בשלוש, נקודות מרכזיות:
1.                  חלוקת הנשימה לארבעה חלקים, כאשר לאחר השאיפה ולאחר הנשיפה ישנן עצירות.
2.                  הנשימה משרתת את כל הגוף, אולם משיכתה לאיבר מסויים יכולה לסייע רבות בריפויו.
נקודת הבדל משמעותית הינה השימוש באותיות בשיטה היהודית. ההתייחסות לחשיבות האותיות בנשימה מופיע אצל הוגים יהודים נוספים (כדוגמת אברהם אבולעפיה).

למרות העובדה שבראג'ה יוגה אין התייחסות לאותיות ברצוני להשוות זאת לדיון על הפארנה ביוגה. עבור הרב גינזבורג, ולאורך דורות רבים במסורת היהודית מזוהות האותיות והדיבור ככוח שעימו מחייה הקב"ה את העולם, כפי שכותב אברהם אבולעפיה:

ואמנם כ"ב אותיות הקודש בגימ' נהר וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן... הנה"ר היוצא להשקות את הגן בכל מקום הוא יוצא לתת חיים ובריאות לצמחים לפי טבעם ומטיל בהם כח מצייר בצורתו ובאותו הכח הטבעי המטיל בהם כח יש בהם כח ג"כ לפרות ולרבות בחיבור ובפירוד[24].

במובנים רבים תפקידן של האותיות דומה לפארנה. האותיות הן ייצוג של הכוח המחייה המתלבש באויר, באוכל ובכל דבר חי בעולם. כך שלמרות שבראג'ה יוגה לא מדברים על האותיות, הדיבור על הפארנה הינו מקביל גם אם לא זהה.

סיכום
נקודה זו חשובה כי הדמיון והשוני שבין התרבויות מעיד לדעתי על הפערים בין התפיסות. הראג'ה יוגה מעניקה דגש רב לריכוז שמביא לביטול התפיסה הכוזבת של העצמי.[25] הפאראיאנאמה מכוונת לפתח את יכולתו של האדם לא להיות מוסח ממחשבות ומהתערבות הרצון. האדם מזהה את כוח החיים שלו עם הברהמן או האטמן ופועל ממקומות אלו, בהם ההקשרים הרוחניים אינם מוסחים מהנקודות הגשמיות, אלא הוא מגיע לחווית אחדות חזקה.

לעומת זאת האותיות הן בדיוק קו התפר בין הרוחני לגשמי. מצד אחד הן הדבר הגשמי, הן שומרות על הסתכלות מאד קונקרטית, אך מצד שני הם לא הדבר בעצמו (הרי לא ניתן לאכול אותיות). אפילו העניין הפשוט של כב' אותיות נפרדות סוטר את החוויה האחדותית היוגית. משה אידל בספרו "אברהם אבו אלעפיה, לשון, תורה והרמנויטיקה" מתאר כיצד הבין אבו אלעפיה את תפקידן של האותיות, "האותיות הנחשבות מהוות מעין עולם מושכל, כפי שהוא נמצא בשכלו של האדם. אותיות אלה הן צורות הדברים הקיימים, שנבראו על-ידי האל באמצעות ההיבט היוצר של האותיות. האדם מכיר בדרך כלל את ההיבט המיידע שלהן, ואילו ההיבט היוצר נודע רק ליחידי סגולה".[26] ההגדרה כאן נעה בין מציאותן ויכולתן ליצור במובן הממשי, להיבט הצורני שלהן, כפי שהן נמצאות בשכלו של האדם.

כמו כן, ניכר שאין כאן התבטלות של האדם לאותיות כי אם הזרמתן למקום שבו הוא רוצה בהן.[27] האדם בשיטתו של הרב גינזבורג אינו מתבטל לכוח החיים, כי אם 'מתקן' באמצעות הזרמה נכונה. נקודה זו, של מקום הרצון והמחשבה, מושגים שהן הרב גינזבורג (בהתייחסותו לשאיפה ולבלימה – לספירות הכתר והחכמה) והן הסוטרה של פטנג'לי מתייחסים אליהן ישירות, היא מהותית בעולם שנוצר עבור המתרגל.
ברור, כי המתרגל על פי דרכיו של הרב גינזבורג אקטיבי יותר בפעילותו ובכוונתו לתקן קלקולים. הרצון והמחשבה הן דבר שהמתרגל פועל לקראתו. לעומת זאת, המתרגל לפי הסוטרה של פטנג'לי שואף לנקודה ממנה הוא יצפה בהתרחשות ויהיה מודע לה. במובן זה התפיסה של הרב גינצבורג מתארת אדם 'גשמי' יותר הקשור יותר לרצון ופועל בקו התפר שבין הגשמי לרוחני (בדומה לאותיות). זאת בשונה מהמתרגל על פי פטנג'לי ששואף לחוויית חיים 'רוחנית' יותר, שאיננה מתחברת לרצונות ולמחשבות אלא מנסה להנתק מהם ולמנוע מהן להתערב, על ידי פיתוח המודעות והרגישות אצל המתרגל, המונעות את 'עליית המחשבות' 'והתערבות הרצון' (כמפורט לעיל).



[1]               אידל טוען כי שיטתו של אבולעפיה איננה מבוססת על תרבות אחרת (ההיזיכאזם, כפי שגרשום שלום טען), כי אם בעיקר על התפתחות פנימית  מדברים הכתובים בספר היצירה. אידל, משה. החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה. עמ' 36. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ח.
[2]               כאמור, פירוט של אישים נוספים ניתן למצוא, בין השאר, בספרו של אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה. שם הוא גם מתאר את שיטת הנשימה שאבולעפיה פיתח והתחלקה לשלושה חלקים שאיפה, נשיפה ועצירה. ראה בעיקר ע"מ 26-32.
[3]               בראשית ג, טז.
[4]               הסבר קצר על ספירות הכתר, החכמה, הבינה והדעת יפורט להלן בגוף העבודה.
[5]               תהלים קיג, ט.
[6]               הרב יצחק גינזבורג, אשא עיני, דף קעט. גל עיני, כפר חב"ד, התשס"ה. ראה הערות שוליים.
[7]               גם כאן יש מי שזיהו את חטא האדם הראשון עם חוסר הסבלנות.
[8]               הרב גינזבורג, יצחק. דפים קפד ו-קפה.
[9]               תהילים, פרק קנ, פס' ו. הרב גינזבורג קורא את הפסוק "כל הנשמה (על כל נשימה ונשימה) תהלל יה". עמ' קעז.
[10]             בר לב, יחיאל אברהם. ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה. פתח תקוה, תשמ"ו.
[11]             על הקשר בין הנשימה לאותיות ראה עמ' קעח ב-סוד הנשימה: חדוה.
[12]             במאמר מפורטות מספר דרכים לספירת הפעימות, בהן הפסוק 'שמע ישראל יקוק אלקינו יקוק אחד'. כל אות מהווה פעימה אחת למעט המילה 'אחד' שהיא פעימה אחת. ראה הרב גינזבורג, יצחק. עמ' קפא.
[13]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 73.
[14]             הרב גינזבורג, יצחק. דף קעח והערת שוליים ב' בדף קעז.
[15]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 81.
[16]             דף קעח ודף קעז הערת שוליים ג. וכן ראה בספר 'סוד חיי העולם הבא', אברהם אבולעפיה, "וכוון בכוונה מעולה ותהיה הנשימה (נשיפה), שתנשום בכל אות ואות, נשימה נמשכת אחר הניקוד אשר בה (באות) בניגונה... ואח"כ כאשר תמשיך תנועות האות בהזכרה, תניע ראשך לצד מעלה כנגד השמים, וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך. ונקה גרונך מכל לחה, שלא תפסיק הלחה הזכרת האות מפיך. וכפי אשר (משך נשימתך) תהיה התנועה העליונה למעלה עד שתפסיק הנשימה יחד עם תנועות ראשך.
[17]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 74.
[18]             הרב גינזבורג, יצחק. דף קעח, וכן ראה דף קעז הערת שוליים ד'.
[19]             ונקטסאננדה, סוואמי. סוטרות היוגה של פטנג'לי. מודן. בן שמן. פירוט הטכניקה מובא בע"מ 204-206. סוטרות 2.49-2.51
[20]             ונקטסאננדה, סוואמי. ע"מ 200-201.
[21]             שם. עמ' 205.
[22]             שם. עמ' 204.
[23]             לנקודה זו חשיבות משום שהנשימה חוזרת להיות לא 'מופרעת' ולא 'מווסתת' גם במהלך מדיטציה, "הנשימה נעשית כה עדינה שכמעט אי אפשר לחוש בה – אין בכלל נשימה עמוקה" שם. עמ' 290.
[24]             ספר חיי העולם הבא. כמו כן ראה הרב נחמן מעשה מאורח ומעשה מלחם.
[25]             ונטקסאננדה, סוואמי. ע"מ 281-282.
[26]             עמ' 25.
[27]             בספר 'חיי העולם הבא' כותב אבולעפיה, "ואם היה מזכיר את האות וטועה ח"ס בקריאת האות המולך על האבר ההוא אשר בראש האדם הקורא ח"ו היה נתק האבר ההוא ומחליף מקומו ןמשנה טבעו מיד והיה נתק בו צורה אחרת והיה האדם בעדו בעל מום". קטע זה משקף הן את הקונקרטיות והגשמיות של האותיות, והן את החשיבות של תפקיד האדם בכיוון האותיות לגופו שאלמלא כן יהיו לכך השלכות פיסיות חמורות (נכות).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה