יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

צלילי הימים - אישים, זמנים וג'אז / דרור בר-יוסף









'אם אתה לא יכול לשיר את זה, אתה גם לא יכול לנגן את זה'
לואיס (סצ'מו) ארמסטרונג

באחת מתורותיו היפות, רבי נחמן, מלמד אותנו כי יתכן שהתלמיד יעלה על רבו, אך בד בבד יהיה כולו ממנו, "דע שאפשר שיהיה התלמיד גדול מהרב, דהיינו שיהיה לו פי שנים כרבו, ואף-על-פי-כן הכל יהיה בכחו של רבו. וזה בחינת: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – ברוחך דייקא..." היום ננסה לטעום מעט מאחד מהתלמידים הללו, שהיה כולו מרבו, אך כפול ממנו, ודייקא באמצעות רוח נשמתו ונשימתו הייחודיות - לואיס (סצ'מו) ארמסטרונג.

בעוד כשבוע, יט' אב תרסא (4 אוגוסט 1901, למניינם) נוכל לחגוג לארמסטרונג מאה ועשר שנים להולדתו למשפחה עניה בעיר הנמל ניו אורלינס שבמדינת לואיזיאנה, ערש הולדתו של הג'אז. ארמסטרונג גדל במשפחת קשת יום, שההשקעה הכלכלית בחינוך למוסיקה ורכישת הכלים המוסיקליים הנדרשים לכך היו מעבר להישג ידה. אולם, בל נטעה, בימים ההם, רחובותיה של ניו-אורלינס היו בית ספר למוסיקה ולשמחה. באחד מן הימים, בעת בו הם חגגו את כניסתה של שנה חדשה הסתובב ארמסטרונג עם חבריו ברחוב וחגג את כניסתה של השנה החדשה. מנהג מוזר רווח אז בקרב הציבור בעיר, נוהג המוכר גם לנו מעט מבני דודינו השכנים, והוא הירי באוויר.

ארמסטרונג נער שמח ולבבי לא חרג ממנהיגי המקום וירה מספר יריות באוויר, חבריו שבניגוד אליו הכירו באי חוקיות המעשה נמלטו למראה שוטר חמור סבר המתקרב לעברם. צעקותיהם לארמסטרונג לברוח, היו מאוחרות מדי, והוא הובל בוכה ושפל רוח לתחנת המשטרה. תחינותיו ובקשותיו של ארמסטרונג, בן ה-13, שישוחרר, כי למד את הלקח וכל רצונו בחזרתו לאמו, העלו חרס.

ארמסטרונג נשלח למוסד לילדים שחורים אסופים. שם, בודד וללא משפחתו החל ארמסטרונג פרק קשה בחייו.
אולם, בנקודה זו טמונה נקודת המפנה בסיפורו של ענק הג'אז ובני האנוש, לואי (סצ'מו) ארמסטרונג, כפי שמלמד רבי נחמן, כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. במוסד זה, בימים בהם הרגיש בודד ורחוק ממשפחתו, מבישוליה של אמו ומהמקצבים והניגונים של רחובות ניו אורלינס, הלך ארמסטרונג ושמע את הלהקה של ילדים במוסד. ארמסטרונג ישב לו בצד וקיווה לפנייתו של המורה פיטר דיוויס. והנה גם יום זה הגיע וארמסטרונג קיבל תוף מרים והצטרף ללהקה. עם חלוף הזמנים קיבל ארמסטרונג את ההזדמנות לה ציפה, דיוויס הציע לו את הקורנית של הלהקה, אם זה יקח על עצמו ללמוד ולהתאמן מדי יום. ארמסטרונג קפץ על ההזדמנות בשתי הידיים ובשתי הלחיים כאחד.

נראה כי עד לשחרורו מהמוסד, כבר דבק בארמסטרונג חיידק הנגינה ללא אפשרויות נראות לעין למרפא. עם חזרתו לעיר הולדתו השתלב לואיס בסצינת אוהבי הג'אז והשקיע רבות מזמנו בהקשבה ללהקות הג'אז השונות בעיר, לצד עבודות כפיים מגוונות לצרכי פרנסתו. אולם מצבו הכלכלי לא אפשר לרכוש חצוצרה משלו שבה יוכל להמשיך ולהתאמן.

השנה הקשה שחלפה על ארמסטרונג לא התירה אותותיה על עיר הולדתו, שנראה כי תהלוכות הג'אז ברוחובותיה לא עצרו לרגע. אדרבא, העיר החלה לגלות את מלכה החדש, ג'ו אוליבר, מאה וחמשה עשר קילו של מלכות שלא נראיתה כדוגמתה; העוצמה היחידה שעלתה על מראהו המשובב והמחויך היתה קול תרועתה של החצוצרה כשג'ו קירבה לפיו.

ג'ו (קינג) אוליבר, בדומה לארמסטרונג, עבר דבר או שניים בחייו ועוד היה רק בתחילת גלגוליו בעולם הזה. יתכן, שמאוליבר למד ארמסטרונג מעט משמחת החיים והאופטימיות שכה אפיינה אותו בהמשך. אך הדבר המשותף לשניהם היה ללא צל של ספק מסירות הנפש והמחויבות לקורנית, שאצל שניהם הצליחה לבטא משהו אף עמוק יותר מניגוני הגן עדן שהתהוו באותה עת בניו אורלינס. בין השניים התפתח קשר שהעיר טרם ראתה בין נגניה, ארמסטרונג היה כבנו של אוליבר, ולשמחתו של האחרון נהג לקרוא לו פאפא ג'ו. פאפא ג'ו מצידו אף הביא לתלמידו את הקורנית הראשונה שלו, והוביל אותו יד ביד בנבכי הנגינה, המועדונים והלהקות של העיר.

ב-1918 חלמו של ג'ו אוליבר החל להתגשם כששמו כמלך הג'אז התפרסם ברחבי ארה"ב, והוא נקרא להצטרף ללהקות הג'אז בשיקגו. באותה העת, כבר לא היה ספק, תלמידו-בנו יהיה מחליפו, וכך היה. ארמסטרונג החליף את אוליבר כנגן הקורנית המוביל בלהקה 'קיד אורי'. לא חלף זמן רב עד ששמו של ארמסטרונג הלך לפניו.

ב1922 נענה ארמסטורנג להזמנתו של אוליבר להצטרף ללהקתו בשיקגו. אוליבר היה הנגן המוביל בלהקה הטובה בעיר, אך הוא ידע כי יש לו את כל הסיבות בעולם לקרוא לתלמידו ממשיכו להצטרף ללהקה כנגן קורנית שני.
בלהקה הכיר ארמסטרונג את אשתו, הפסנתרנית ליל הארדין, שיחדיו הלחינו השניים שירים שהופיעו גם באלבומו הראשון של ארמסטרונג. עד מהרה קצרו השניים שבחים מכל קצוות העיר והשמועה על החידוש הנפלא בלהקה של אוליבר פרשה לה כנפיים. ארמסטרונג נודע באילתורי הסולו שלו ובדואטים, ו'בשבירות', כשהיה משוחח בקורנית עם מורו ג'ו אוליבר ויחד היו רוכבים על המנגינה.



ליל הארדין ידעה כי בעלה רק בתחילת דרכו וכי הוא אף עולה על רבו. לכן, שכנעה אותו לקבל הצעה חדשה ליסוע לעיר הגדולה, למקום הקובע, ניו יורק. ארמסטרונג, הקשיב לרעייתו, ויצא בגפו, מזרחה.

כעת לא היה ספק, ארמסטרונג התעלה על רבו; הסווינג הכובש שלו, הטכניקה המבריקה ופורצת הדרך, ההרמוניות המתוחכמות ומאתגרות, ויכולת ההבעה / התקפה של הנגינה שלו, יחד עם הכשרון ליצור מלודיות מלאות חיים עם סולואים דרמטיים ואנרגיה מוסיקלית ללא אח ורע, העניקו לו את המעמד ללא העוררין של גדול נגני ומחדשי הג'אז בכל הזמנים. ארמסטרונג הוביל את הג'אז לקהלים ולמקומות שאיש לא היה בהם לפניו.



לאחר שנה בניו יורק געגועיו ליקיריו הכריעו אותו והוא שם פעמיו לשיקגו. עכשיו כבר לא יכל להיות כינור שני אפילו לא לג'ו אוליבר, אולם, שנים אלו היו השנים הפוריות ביותר בחייו. ארמסטרונג הקליט אלבומים פורצי דרך עבור קולמביה, ובהם החל לראשונה להשתמש בשירה ככלי נגינה, במה שנודע כשירת 'סקאט'. בנוסף הכניס בהקלטות בתים שלמים בהם היה מאלתר על בסיס המלודיה של השיר, בליווי קצבי בלבד של שאר הנגנים.

בחלוף השנים, כבר מוכר כאגדה, עבר ארמסטרונג לניו יורק ויצא לסיבובי הופעות באירופה ואף באפריקה, סיבוב הופעות שהשפיע עליו במיוחד, זו היתה הפעם הראשונה שלו ביבשת השחורה וזו היתה מבחינתו סגירת מעגל. ארמסטרונג נודע בהופעותיו הבלתי נשכחות עם ענקי ג'אז כדוגמת אלה פיצג'ראלד (שאיתה שיתף פעולה גם בביצוע ייחודי ליצירת האופרה המונמנטלית של ג'ורג' גרשווין פורגי ובס) דיוק אלינגטון, אך מעולם לא נפל בצלו של איש. חותמו של לואיס ארמסטרונג על נגני הג'אז ברחבי העולם נותר עד היום, וקשה לדמיין ז'אנר זה בלעדיו.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה