יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז / דרור בר-יוסף


פינה לקראת שבת בה נבחר מדי שבוע אמן ג’אז שאיתו ננסה ללמוד על התקופה והסגנון בם הוא פעל, וכך נקווה להכיר מעט מהקונגלומרט המוסיקלי המכונה ג’אז.


סקוט ג'ופלין מלך הרגטיים



סקוט ג’ופלין נולד באמצע המאה ה- 19 (יתכן, לפי חלק מהגרסאות, שב- 24 נובמבר 1868) בטקסס שבדרום ארה”ב. ימים אלה שהם שלהי תקופת העבדות, לאחר הפסד מדינות הדרום במלחמת האזרחים ובעיצומן ניסיונותיהן של מדינות הדרום לשמר את האפלייה נגד אוכלוסיית השחורים ולמעשה גם את העבדות. האגדה מספרת כי סקוט הצעיר נחשף לפסנתר באחוזה של משפחה לבנה שאימו של סקוט עבדה בה. בכשרונו הייחודי למוסיקה מבחין מורה למוסיקה, יוליוס וייס, שמתחיל לפתח את כשרונו של סקוט וחושף אותו למוסיקה ארופאית ובכלל זה גם לאופרה, נתון שיהפך לנקודת מפתח בחייו הבוגרים. בעודו נער לומד סקוט בעירה סדאליה שבמיזורי, השמועות מספרות שכבר אז החל בקריירה המוסיקלית שלו, ולצורך כך אף נסע לסנט לואיס, שהפכה למרכז של מוסיקת רגטיים.

רגטיים היא מוסיקה המבוססת על נגינת פסתנר מהירה וקצבית, שזכתה לכינוי המפוקפק ‘הפולקה של השחורים’. המוסיקה התפתחה בדרום ארה”ב ונחשבת לאחת מאבני היסוד של מוסיקת הג’אז, שהתפתחה על גביה. הרגטיים, בדומה לאחיו כדוגמת הדיקסי לנד והסווינג, התפתח בעיירות הדרומיות של ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים, והושפע רבות מתרבות הפנאי ששיקפה את אורח החיים הקשה שהיה מתנת חלקם של השחורים באותה תקופה. בעת ההיא נהגו לקראת ערב שחורים רבים לצאת לרחובות ולהצטרף ללהקות מצעד, לנגן, לצעוד ולרקוד. פעמים רבות השירים הביאו לידי ביטוי את חוויות וקשיי היומיום של הנגנים. האופי הייחודי של שירה וריקוד המספרים את היומיום התמזגו יחד עם המקצבים האפריקאים וההשפעות האירופיות הקלאסיות שהגיעו מהאוכלוסיה הלבנה, לסגנוני מוזיקה שונים, ובהם הרגטיים, המאופיין במקצב הייחודי 'והמחוספס' שלו.

ישנן עדויות כי סגנון המוסיקה הזה, שנחשב לנחות, הגיע לאירופה, וכי דבוסי נהג להקשיב לרגטיים ואף הושפע ממנו. האגדה מספרת כי אפילו בראהמס (שנפטר בסוף המאה ה-19), שמע מנערה צעירה מוסיקת רגטיים והושפע מקיצבה המהיר וקלילותה. בתחילת המאה העשרים עם התבססותה של הרגטיים, הפסנתר מפסיק לשחק תפקיד בלעדי, ואל הבמה מצטרפים כלים שונים היוצרים להקות קטנות המושפעות גם מסגנונות מוסיקה אחרים המאפיינים את התקופה ועליהם צמחה מוסיקת הג’אז (כדוגמת דיקסילנד וסווינג).


בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 אנו נתקלים בעדויות הראשונות על נגינתו של ג’ופלין בתזמורות, בהן הוא מנגן על קורנית. ב-1895 ג’ופלין נוסע עם תזמורת שהקים לסירקיוז שבמדינת ניו יורק לסיבוב הופעות, שצובר מספיק תהילה ומעריצים כדי שמספר אנשי עסקים יפיקו עבורו את שני השירים הראשונים שלו, Please say you will ו- A Picture of Her Face. בעיתים בהם שהה בביתו שבסדאליה, ולא שוטט בדרכים בסיבובי הופעות, עבד כפסנתרן בארועים שונים וכמורה לפסנתר. בזמנו החופשי עסק ג’ופלין בהלחנה וכתיבה של יצירות חדשות, שלא זכו להצלחה מסחררת, ואף על חלקן נטלו אנשים אחרים את הקרדיט.

ב-1899 בסיועו של עורך דין מצליח ג’ופלין לחתום על הסכם שמאפשר לו לפרסם את מה שתהפך ליצירתו המוכרת ביותר, The Maple Leaf Rag.
שתבטיח לו סנט אחד עבור כל מכירה, ושבדיעבד העניקה לו הכנסה נמוכה אך קבועה עד סוף ימיו. עד ל1909 נמכרה היצירה בכחצי מיליון עותקים.
ב-1901 עובר ג’ופלין עם אשתו הטריה, בלה, לסנט לואיס. בלה התאלמנה זמן קצר לפני כן מאחיו הגדול של אחד מתלמידיו הקרובים של ג’ופלין. במקום מגוריו החדש העדיף ג’ופלין להשקיע את מירב זמנו בהלחנה של מוסיקה חדשה ובפלרטוט עם מוסיקה קלאסית. ב-1903 הלחין ג’ופלין אופרה את הראשונה שלו וגייס להקה לסיבוב הופעות. הסיבוב לא זכה להצלחה מסחררת וג’ופלין זכה בחובות ולא הצליח לשלם משכורות,  שהכריחו אותו למכור את כל חפציו ואת הזכויות על האופרה, שהלכה לאיבוד, והיום לא נותר ממנה זכר. ביקורות מהעיתונים מעידות כי האופרה עסקה בארוחה שסעד המנהיג השחור בוקר וושינגטון  עם נשיא ארה”ב תאודור רוזבלט, ושזיכתה את האוכלוסיה השחורה במעט גאווה בתקופה לא פשוטה זו.

ג’ופלין המשיך ליצור מוסיקה חדשה והביא מעט מההשפעות של המוסיקה הקלאסית לסגנון הרגטיים שהיה נחשב לנחות. ב-1904 נשואיו  לבלה עלו על שרטון והוא התחתן עם בחורה צעירה בשם פרדי אלכסנדר, שהותירה עליו רושם עצום. עשרה שבועות לאחר החתונה התקררה פרדי, והצינון החריף עד שהביא למותה, בהיותה בת עשרים בלבד. לאחר הלוויתה עזב ג’ופלין את סדאליה ולא שב אליה יותר. עני ואלמן, הקריירה של ג’ופלין דעכה, והוא המשיך להופיע מדי פעם בסנט לואיס. בשנים אלה המשיך ג’ופלין להלחין יצירות מופת והמשיך לעבוד עם תלמידו לשעבר, ארתור מרשל.

בקיץ 1907 נסע ג’ופלין לניו יורק שם הכיר עמיתים נוספים  לאהבת הרגטיים (בהם נגן הרגטיים האגדי ג'יימס סקוט וג'וזף לאם) ושב לנסות ולפרסם חומרים חדשים, בכלל זה אופרה נוספת. במשך השנים ג’ופלין ממשיך לפרסם ולהלחין שירים חדשים וב-1911 מפרסם בכוחות עצמו אופרה חדשה. העלילה מתארת את טרמונישה, האשה המשכילה היחידה בקהילתה המשחררת את חבריה מהכבלים של הבורות והגזענות. כפי הנראה סיפורה של האופרה נכתב כהוקרה לאימו, אך גם לזכרה של פרדי, רעיתו השניה, שכן העלילה מתרחשת בחודש ושנת הולדתה. מגזין חשוב באותה עת הכתיר את האופרה ‘כאופרה האמריקאית ביותר שהולחנה’. מעודד מהביקורת ארגן ג’ופלין הופעה של האופרה, שנכשלה גם כן. למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים להשיג מימון לאופרה, הוא לא זכה להצלחה ומעולם לא ראה הפקה מלאה של האופרה שלו.


נראה כי ניסיונותיו הכושלים להציג את האופרה שלו הסיתו אותו מכתיבתו היצירתית, אם כי הוא המשיך לפרסם יצירות מדי פעם. ג’ופלין התחתן בשלישית עם אשה בשם לוטי וכתב מספר יצירות חדשות שלא פורסמו והלכו איבוד. ב-1916 ג’ופלין חלה ונפטר ב-1917. ג’ופלין נחשב למלך הרגטיים, סגנון שמהווה אבן שתיה למוסיקת הג’אז ושדאג לחזור למרכז הבמה מדי כמה עשרות שנים בעיבודים ואזכורים שנים כמנסה להזכיר לנו מאיפה הדברים החלו.



תגובה 1:

  1. תודה, דרור, נהניתי מאוד לקרוא! (לא רק את הפוסט הזה, קראתי את כל סדרת הג'ז שלך).

    רק הערה קטנה: יש יותר מ"שמועות" שדביסי הכיר את הרגטיים והושפע ממנו. שים לב לקטע הבא, שנועד לצחוק על ואגנר ועל כל המסורת הקלאסית של המאה ה-19 באופן כללי: http://www.youtube.com/watch?v=FIGgAmv2zbA

    השבמחק