יום שני, 1 באוגוסט 2011

משהו על ההומור של סיינפלד / רוני בר לב

המיזם האחרון של המגה בדרן היהודי אמריקאי ג'רי סיינפלד הוא אתר שבו הוא מציג מידי יום שלושה קטעים מהארכיב הפרטי שלו, שם מוצגים קטעי ראיונות שקיים וסטנד אפ מהעבר הרחוק והקרוב.
מעבר לצחוקים שרובם מוכרים, נראה לי שיש משהו נוסף שסיינפלד מנסה לעשות בהצגת הקטעים הללו, משהו כמו תאורטיזציה של ההומור שלו. הקטעים, שנבחרו בקפידה, חוזרים לפעמים בחיתוכים שונים כדי להדגיש אלמנטים שונים באופן שבו סיינפלד מנסה להצחיק.
באחד מקטעי הסטנד אפ שלו מדבר ג'רי על אותו אחד שלא מבין את העלילה בסרטים. הוא מציג את עצמו כזה שעומד במגרש החניה של הקולנוע לאחר הסרט ומסיק, מאוחר מידי: אז זה אותו אחד מההתחלה??! כדרכו, ממחיש סיינפלד את הסיטואציה כפי שהיא מתרחשת בשיאה ומשחזר מצב שבו הטיפוס המדובר שואל במהלך הקרנת הסרט, בלחש מטריד את שכניו המרותקים: למה הם הרגו אותו? הוא לא היה ביחד איתם? אם הוא ביחד איתם, אז למה הם הרגו אותו? אה, הוא לא באמת היה ביחד איתם? ..אז טוב שהם הרגו אותו.
בקטע הזה, נראה לי, יש משהו שדרכו ניתן להציג אלמנט שמייחד את ההומור של סיינפלד.
הסיטואציה של שאלות מסוג זה בסרטים, אודות הדבר שמובע בסרט, הדבר שמצופה מהצופה הממוצע שעבורו נוצר הסרט להבין ללא דיון בנושא, היא בהחלט מעצבנת.
הצופים הנשאלים, מנסים ובדרך כלל מצליחים להבין בכוחות עצמם את העלילה, אף אחד מהם לא מטריח מישהו אחר מלבד עצמם בניסיון להבין. חלק ניכר מההצלחה הזו נובע מכך שהם מצליחים להתרכז בסרט ולעקוב אחר השתלשלות העניינים כך שאלו יצטרפו לכדי סיפור קוהרנטי ונושא משמעות. בניגוד אליהם ובהפרעה, קשה לעיתים, ניצב לו השואל, חסר אונים, עבורו הסרט מקוטע וחסר מובן.
לא רק ששאלות השוקיסט מפריעות להמשך המעקב אחר העלילה, שלעיתים מוסיפה ומתפתחת ומותירה את מושא שאלותיו של השואל חסרי משמעות ואף כהטעיה גמורה, אלא שעצם עמדתו היא הפרה בוטה של אותו שיתוף שנוצר בין הצופים הרבים.
כולם אחוזים בעלילה, ההיגיון הפנימי שלה, פנטסטי או מציאותי, דרמטי או רומנטי, מוביל אותם בדרך אחת המאשרת אותם כצופים המבינים היטב מה קורה בסרט, חוץ מאותו שואל. השואל מפוגג את ההידוק שהסרט הולך ומקנה לעצמו, השואל אינו מתאים לקולקטיב הצופים.
זום אאוט מאותו קולקטיב. השואל איננו גס מספיק לשאול כל מאן דהוא, הנשאלים הם בני לוויתו. מדובר, לדוגמא, בכמה חבר'ה שיצאו יחד לסרט. הם יושבים אחד ליד השני בשורה הטובה שהזמינו מראש ומנסים להיעלם בתוך קהל הצופים הרחב ולהתמזג, כאמור, באותו קולקטיב מבין. הם לא מדברים בפלפון ולא זורקים פופקורן אחד על השני או על צופים אחרים. הם כאן, בסרט.
השואל, בשאלותיו הלחשניות, לחש הנשען על הזיקה שיש לו דווקא עם שכניו, חבריו במציאות של היומיום, כופה עליהם את הזום אאוט הזה, שמבצע נסיגה מהקולקטיב של הצופים בחזרה אל יחסי החברות של השואל והנשאל המתעצבן.
כעת, יחסים אלו נמדדים במידת הדין וללא רחמים. ניתן לחשוב על מספר הבזקי מחשבה החולפים בראשו של הנשאל, תוך שהוא מנסה להמשיך לעקוב אחר הסרט ובמידת מה להסביר לשואל מה קורה: "עזוב אותי" "איך הוא לא מבין את זה?" "אם רק היה סותם ומקשיב" "הוא באמת אדיוט" "אני לא מאמין שאני מסתובב עם הטיפוס הזה"
לעיתים השואל אינו מהסס, בהישען על חברותו האמיצה עם סובביו, לפנות לכמה מהם תוך כדי הסרט, מה שמרחיב את מעגל האיבה.
בעולם שבו הבזקי מחשבות-רעות-שצצות-רק-לרגע היו מצטרפות למעשה, שכניו העצבניים, חבריו משכבר, היו אוחזים בזרועותיו, מוליכים אותו בגסות ובגרירת רגליים לשירותים ומחסלים אותו שם בשתי יריות בעורפו.
את הדבר הזה בדיוק, אותו שואל לא מבין בסרט: "אה, הוא לא באמת היה ביחד איתם?"
הדוגמא הספציפית שסיינפלד מביא היא סימפטום הזהה אחד לאחד עם הדרך שבה הוא נוצר. לא מדובר בדוגמא רחוקה, אלא בהמחשה חיה, המתרחשת כאן ועכשיו, של הדבר המעצבן בעצמו.
אכן, לא מדובר בהמחשה לעיננו ממש, כמו בצורה שניתן למצוא בהופעות של הקומיקאי המטורף – מטריף אנדי קאופמן, אבל כן מדובר בהמחשה החודרת לעומקים של הבנה שאי אפשר להגיע אליהם בלי ההצגה הקונקרטית של האלמנט המעצבן בעצמו.
סיינפלד עצמו, רפלקטיבי וחסר מעצורים, מודע לאופן הצגה זה של הדברים וטען בראיון ללטרמן שזהו סוד ההצלחה. ניתן לראות בהופעות שלו דוגמאות זעירות של אותו אלמנט בווריאציות שונות כמו בעת שהוא דיבר פעם על דבר שהוא אינו סובל (can't stand) הוא בדיוק לוקח, ללא כל סיבה מיוחדת הנראית לעין, את מעמד המיקרופון (stand) ומציב אותו מאחוריו.
מעבר לזיהוי אלמנט זה, נראה שאפשר להבין משהו לגבי האופן שבו סיינפלד מנסה ומצליח להצחיק. האלמנט שמייצר את הצחוק אצל סיינפלד הוא היציאה לרגע מתחום העצמי, לעבר משהו אובייקטיבי, אחיזה בקצה שלו תוך שהוא מעורר תחושה של ריחוק ומיד חוזר אל תחום העצמי, שכל אחד עשוי למצוא את עצמו בו, ומראה כי המבנה זהה. המפגש המחודש עם עצמך מביא אותך לצחוק.
כל תפקידו של הקומיקאי הוא להסיר את המחסומים של האדם כדי שזה יצחק. די בכך שהוא יחשוף בפניו, ללא עוררין ובהמחשה קונקרטית ביצועית, את הסיטואציה כפי שהיא, ללא הסבר המניח את הסדר הטוב, כדי שהצחוק יפרוץ.
העיקרון שאפשר למצוא בהומור הסיינפלדי הוא חשיפת הגבולות הפרוצים של המציאות והנחתם כפי שהם, ללא שיפוט ומתוך הבנה אירונית שאין מה לעשות בקשר לזה.
סיינפלד מספר כי בילדותו ישב והצחיק חבר שאכל עוגיות ושתה חלב, בשלב מסוים החבר לא עמד בכך ופלט את כל תכולת פיו בפניו של סיינפלד. "זה הרגע" משחזר סיינפלד "שהחלטתי שיום אחד אני אעשה את זה בצורה מקצועית".

2 comments:

  1. אם כבר סיימת בחלב ועוגיות, גם זו נקודת השוואה מתבקשת לאנדי קאופמן: אצל סיינפלד הקיום המוכר, האמריקאי במקרה הזה ולכן מסומל בmilk & cookies, נחשף באבסורדיותו המביאה לצחוק ולהתרוקנות. קאופמן לעומתו, הבטיח לקהל חלב ועוגיות וגם נתן, אבל יצר מרחב שהאבסורדיות אימננטית לו לחלוטין, כך שהבנאלי הופך לבדיחה מתוך עצמו, ואפשר, כמו במיסה הקתולית, לאכול את הבדיחה עצמה.

    השבמחק
  2. אני מודה שגם אחרי צפיות חוזרות ו נשנות בסיינפלד באתרי סדרות לצפייה ישירה, עונה אחר עונה, עדיין לא הבנתי את סוד הקסם של הריקנות הקיומית שבה חיים הגיבורים. זה לא מצחיק ולא משעשע ואפילו גורם לי להרגיש רחמים כלפיהם. אולי אני כמו האדם שלא מבין את העלילה בסרט אבל בשבילי צריכה להיות איזושהי זוית של אסקפיזם בטלוויזיה ובקולנוע. למה לי לראות את סיינפלד אם אני במילא חיה חיים כאלה?

    השבמחק