יום שלישי, 19 ביולי 2011

מעשה בשלושה אנשים שמנים / רוני בר לב

פעם היו שלושה אנשים שמנים. ככה הייתי מתחיל תמיד את הסיפור לאחי כשהיינו הולכים לישון, הוא סיפר ראשון ותמיד סיפר על דברים מעניינים, ממש סיפורים, של מלכים ומלכות וארמונות וכל מיני דברים, ואם הייתי נשאר ער והוא גם, מספיק כדי שייגמר הסיפור, אז הייתי צריך לספר סיפור אחר. ותמיד הוא היה מתפוצץ מצחוק איך שהתחלתי ואומר שזה לו פייר ואני בכלל לא משקיע ורק מנסה להצחיק אותו וזה לא נחשב לי שסיפרתי סיפור. האמת היא שזה הצחיק אותו כנראה כי הוא בעצמו היה חצי שמנמן כזה. תמיד שאנשים ראו אותנו ביחד והיה ברקע שאנחנו אחים אז הרבה פעמים הגיבו: "בטח הוא אוכל מה שבצלחת שלו" כי אני ממש רזה והוא היה ילד טוב ובריא, אני לא חשבתי שהוא שמן, ממש לא, ובכלל לא היה קשר בינו לבין הסיפור שלי, שהכי רחוק שהוא הגיע אי פעם היה שהם הלכו ברחוב ומרוב שהם היו שמנים אז לא היה לאף אחד מקום ברחוב, התיאור הזה גרר עוד ציחקוקים והאשמות ואת זה שאבא שלי בא להשקיט אותנו. ואז באמת הייתי פטור מלספר כי היינו צריכים להיות בשקט. אני לא כל כך הבנתי את זה אז אבל נראה לי שאחי פספס את הפואנטה, כי בשבילי אנשים שמנים זה סוף הדרך. אני לא מדבר אתכם על סתם עגלגלים, כבדי משקל או אפילו כאלה שיש להם הרבה כפלים איפה שלאחרים אין, אני מדבר על הרים. לא בקטע של הגובה, בקטע של הענקיות, אנשים שהכל אצליהם בשפע, שפע כזה שמפליט ממך את ה'וואוו'. ממש כמו שנפלטים מהאנשים האלה הקצוות של החולצה שהם מנסים לדחוף לתוך המכנס, ואם הם דתיים אז הציציות שלהם מבצבצות מתוך המכנסיים, מנסות לברוח, להימלט מתוך הדוחק העצום שבהיקף, אני ממש יכול לשמוע אותן צועקות: תוציאו אותי מכאן! I am dying here

לא מדובר באנשים מסוג מסוים, עם גנים מיוחדים או נטיות חריגות. זה יכול להיות כל אחד. טוב, לא כל אחד, אבל בהחלט ניתן לומר שאין להם אפיונים מוגדרים או נתוני פתיחה מופלגים. מה שכן, זה או שיש לך את זה או שלא. נדמה שיש לאנשים האלה הילה סביבם, עצם הימצאותם היא אמירה. הגודל הזה פשוט צועק באופן ברור: אני כאן. במידה מסוימת כשמדברים על אנשים כאלה, היחסים של כאן ושם קצת מאבדים מכוחם שהרי אחד כזה יכול להיות גם כאן וגם שם בעת ובעונה אחת, וזו גדולתם. לפחות חלק ממנה. וכשפוגשים אותם אפשר להסתחרר מהטבע הלא טבעי שמתרחש לנגד עינינו.

אתה בטח חושב שמדובר פה באיזשהו חזון רחוק, חלום מתעתע אודות השמן האין-סופי, אבל זה ממש לא כך. אמנם זה נדיר, לא משהו שרואים כל יום, אבל אם יתמזל מזלך ותהיה עירני מספיק תוכל לשבוע מלוא עיניך בפרט מרהיב שכזה.

כשאני רואה אחד כזה ברחוב אני חוזר להאמין באדם.

כל כך הרבה אדם בבן אדם אחד. זה עוצמה. זה שפע. הרבה יהודי, זה לא דבר שאפשר לזלזל בו. הרבה ישות יהודית בעולם. שלא תטעו לחשוב זה לא בקטע של להתנקם בהיטלר או משהו, זה פשוט להתפעם מהגדולה הפשוטה, גדולת האדם באשר היא. אולי לא הבנתם אבל אני מדבר איתכם על עבי בשר. כאלה שהבשר שלהם עבה ממש. מתי שאתה משחק איתם כדור סל ויוצא לך ליגוע בהם מעבר למפלי הזיעה שנובעים מהם (כחלק מהמגמה הכללית שלהם לפזר את עצמם בעולם) אתה פוגש את ההר בעצמו. האנשים האלה לא הולכים, לא צועדים כשאר הכלומניקים ברחוב, הם נעים. תנועה זו מילה שאפשר ליחס רק להם. כי זה אשכרה תנועה. כשסתם אחד הולך אז הוא הולך, איזה רושם הוא עושה? היה שם עכשיו הוא פה וזהו. אבל אצליהם המעבר משם לפה הוא פנומן עצמי. להמחשה, כשיהודי כמוני למשל נופל, אז מה קרה? אני קם חיש קל חוזר לפעילות רגילה וכל העניין מסתכם בחבורה קלה. כאשר אחד כזה נופל אז ממש נפל דבר בישראל, איך שהוא הכל הופך לסלואו מושן, ואתה רואה איך כל איבר בתורו, משתפך אל הרצפה, מזעזע אותה, וחוזר הזעזוע אל הגוף והוא מתנער כזה בתוך הנפילה וחוזר חלילה עד הסיום המוחלט- הקריסה הסופית שאז כל היחידה המופלאה של הגדלות הזאת פרוסה על הרצפה ואז אתה מקבל מושג קצת מה הכוונה ב'אבן שאין לה הופכין', זה בלתי אפשרי להפוך את הדבר הזה. יש לי חבר שפעם ישן על הצד ובאמצע הלילה הוא קם כי הרגיש שהיד שלו משותקת. אתם מבינים מה זה?!

חוץ מזה שהם אנשים טובים מאוד. יכול להיות שאני משוחד, אבל נראה שהטוב לב חולק באופן לא שווה. זה מאוד מסתבר, אנשים גדולים עם לב רחב יותר. הם גם מרבים לחייך. זה לא שהם עושים יותר את הפעולה הזו במשך היום אבל כל חיוך שלהם סוכר. איך השפתיים הענקיות (אם כי קשוחות) מקבלות פתאום את העיוות הזה שבסוף הופך לחצי גורן או רבע גורן או סתם איזו צורה של חיוך, ואז הלחיים מתרוממות לאט לאט, מצמצמות את שדה הראיה שלהם עד לאפס המוחלט, ואם זו סיטואציה משעשעת במיוחד אולי תזכה לראותו מתגלגל מצחוק, שזה דפיניטלי, שעשוע עולם הבא. איך הוא אוחז בידיים את הבטן המאיימת לבתר את החולצה, איך החזה מתרומם קצובות ובגינו הראש מחפש לו מקום להיות ויוצא שהוא מתרומם אף הוא (חושף איזה שהוא חלקיק צוואר) וצחוק אדירים בוקע מהפה הזה שהרבה לפעול כל ימיו. יש משהו מיוחד בהטית הראש כלפי שמיא נכון? השמנים הם אנשים שמרבים בתפילה, לפחות בתנועותיה של התפילה: נושמים בכבידות, נאנחים, קרעכץ של איש שמן זה משהו אחר, אין ספק. ככה זה.

כשאני עוצם את העיניים זה מה שאני רואה שלושה גושים גדולים נעים להם ואין מקום לשום דבר אחר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה