יום רביעי, 4 במרץ 2015

עולם המחרוזות

דמיינו עולם,
עולם של מחרוזות טקסט המורכבות מאותיות,
היוצרות מציאות חדשה ייצוג שהוא מעבר לעצמם.

עולם בו המאמין קם בבוקר,
כותב תפילה על פתק ושולח אותה אל יעדה.

עולם בו התשובה נענית (לרוב תוך זמן קצר),
ומביאה איתה מחרוזת ארוכה של טקסט,
אופציה חדשה למאמינים.

עולם בו התשובה יכולה להכיל שליח,
(שגם הם הוא חלק מהמחרוזת של הטקסט),
שיש לו את הכח לשנות את מחרוזת התשובה.



עולם

זהו העולם של דפדפן האינטרנט, הדפדפן שולח בקשה (תפילה) אל שרת האינטרנט, בקשה הכוללת את הכתובת ואת הטקסט של הבקשה, לדוגמא הלחיצה על הקישור הבא תשלח בקשה על השרת לקבל את דף האינטרנט שנמצא בכתובת http://firtsttry1234.parseapp.com/pray1.html. (למען הפשטות הדוגמאות נעשו באנגלית, ממולץ לפתוח את כל הקישורים בchrome)

אך מהוא בעצם דף האינטרנט? זוהי מחרוזת של טקסק המגדירה לדפדפן איך לבנות את התצוגה. לדוגמא אני יכול לומר לדפדפן לממקם את התשובה במרכז הדף בפונט גדול ובצבע אדום על רקע ירוק (http://firtsttry1234.parseapp.com/pray2.html). מחרוזת התשובה במקרה הראשון תראה כך, ובמקרה השני כך.

בדוגמא השנייה בתווספו עוד הוראות שמצהירות איך אני רוצה שהייצוג של הטקסט ייבנה. (שימו לב שבמקרה הראשון הטקסט של התשובה הוא עצמו גם הייצוג שלה).

מלאכים

מכיוון שהצבעים של הדוגמא הקודמת מזעזים ניתן להוסיף שליח לתשובה שייתן אפשרות לשנות את הייצוג של צבע הרקע בתשובה (ע״י שינוי הטקסט של התשובה). ניתן לממש דבר זה ע״י שימוש בשפת סקריפט (שגם היא מחרוזת של טקסט שעושה מניפולציות על טקסט). http://firtsttry1234.parseapp.com/pray3.html ומחרוזת התשובה ייראה כך.

שימוש נוסף שאפשר לעשות ע״י השליח זה לבנות את הטקסט, לדוגמא בתשובה האחרונה כל שם של צבע נשלח פעמיים (פעם עבור הייצוג הפנימי ופעם עבור הייצוג החיצוני) ניתן לקצר את התשובה ע״י שימוש בשליח שייבנה את הטקסט כך שהתוצאה הסופית תהיה זהה אך טקסט התשובה יהיה קצר יותר. http://firtsttry1234.parseapp.com/pray4.html ומחרוזת התשובה ייראה כך.

אפילוג - המחשב יש או אין

ברמה הגבוהה יותר גם המחרוזות של המחשב מיוצגות ע״י מספרים, כך שלדוגמא המשפט

Your pray has been received!

מיוצג ע״י המספרים (בבסיס 16)
59 6f 75 72 20 70 72 61 79 20 68 61 73 20 62 65 65 6e 20 72 65 63 65 69 76 65 64 21
וגם המספרים מיוצגים במחשב בבסיס בינארי ע״י סדרה של 1 ו 0.  כך שבזיכרון של המחשב (שיודע לשמור רק יש או אין) זה נראה כך
1011001 1101111 1110101 1110010 100000 1110000 1110010 1100001 1111001 100000 1101000 1100001 1110011 100000 1100010 1100101 1100101 1101110 100000 1110010 1100101 1100011 1100101 1101001 1110110 1100101 1100100 100001

מה שמעניין במחשב זה שגם פקודות ההפעלה וגם המידע מיוצגים ע״י מחרוזות של 1 ו 0, ובעצם ברמה הגבוהה יותר במחשב עברנו ממשחקי לשון אל משחקים בשני מספרים שיש להם את אותה רמה של כח ביטוי כמו של המחרוזות שמשמשות ביותר אותיות (שכן הדפדפן ממומש מעל מערכת המחשב הבינארית). 





יום ראשון, 11 בינואר 2015

זכרונות

השלג מעלה בי זכרונות,

היכן הייתי שנה שעברה,

והיכן בשנה שלפניי,

והאם ירד שלג לפניי שלוש שנים.

כמו יום הולדת,
כמו יום הדין,
מעשה ידי אומן.


יום שני, 14 באפריל 2014

מה [עבודה] זאת עושה?

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִיםשִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים
אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִםמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
הֶם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִםכָּל צִבְאוֹת ה'

בליל הסדר זוכרים בהווה את העבר – הכינשהו בין זיכרון אפיזודי לסמנטי. לא זיכרון של דברים שאינם אלא האיגוד של התרחשויות (פנימיות, חיצוניות, ממשיות, מדומינות) שהופכות לחלק מהזהות בעודם קורים. בימים ההם. בזמן הזה. עבר המוטמע ועתיד המוטרם בהווה, שהלא כבר איננו בזמן. זאת למדנו מהרב שג"ר.

וכעת, לאחר דאבדין ולא משתכחין, למדתי מחביבה פדיה ב"אור המאיר" את כשל השאלה הלא נכונה – שגם לה יש מקום בליל הסדר – השאלה ששוברת בין העבר לעתיד. "מה העבודה הזאת לכם" עבור ר' זאב וולף מז'יטומיר איננו כמקובל הפירוד-מן-הכלל בלבד. בשורשו, הבן חסר המנוחה דורש פקיחת עיניים להווה שאיננו "מחוץ לזמן", להבחין במגוחך - במה שנתשתנה - ככזה ולא כסימן. הוא שובר בין גאולת העבר והעתיד ומותיר הווה גלמוד, לשיטתו הווה אחראי לעצמו ולא חי באשליות.

ואם כבר פדיה, אז כשנשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, כל אחד עם הצביטה שלו – בבטן או בלב. דרישה משיחית, העפלה בהר, משהו זר אבל קרוב? במרחב בו אנו חיים – א-לה-לאקאן – ממשי סימבולי ומדומיין, אין מוצא מתחושת פספוס. כל אחד מאשים את השני בהטיות: הסימבולי והטעון עבור האחד הוא הפנטזיה המדומיינת של השני. האחר כגיהנום כפשוטו. כך אנו יכולים להיות בשיבת ציון ולא בגאולה. וכולנו שואלים שאלת הרשע ומערערים על הקסם שבהווה האוגד את כל הזמנים ואינו מצוי בהם.

אך כאמור ליל הסדר, ההגדה, המצה – שפת האמונה שלן האדמוה"ז – אמורה להיות המסמן והמסומן יחדיו. הסיפור שמספר את עצמו. בהצהרת "המפה היא לא הטריטוריה" תמיד טמונה המפה שהיא אכן הטריטוריה, לפי בורחס, לפי קרול או לפי גיימן:
One describes a tale best by telling the tale. You see? The way one describes a story, to oneself or the world, is by telling the story. It is a balancing act and it is a dream. The more accurate the map, the more it resembles the territory. The most accurate map possible would be the territory, and thus would be perfectly accurate and perfectly useless. The tale is the map that is the territory.
(וזאת בשפה "בטוחה" שלכל היותר יונקת משורשים ששתל טולקין למפרע. אין בה את הסכנה - והסיכוי -  שעליה הצביע שלום)

התשובה לשאלת הבן הרשע היא אכזרית ואופטימית. אילו היה לא היה נגאל. אבל היא הנותנת. כעת הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה שלא יכול להיפסק – ביטול המקיימו וחוזר חלילה. שיני בנים תקהינה, כרגיל. השאלה המערערת עצמה חייבת להישאל, בפרדוקס המכונן של שורש האמונה ושורש המרי.
  

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מלאכים של קרח ואש



כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אמר רבי יוחנן נטל הקדוש ברוך הוא שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם
                                                                                                            בראשית רבה י

שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו שהוא לבוש לקח ופרש כשמלה והיו מותחין והולכין עד שאמ' להן די ונקרא אל שדי מי שאומ' לעולם די שמאיר לבושו שנ' עוטה אור כשלמה הארץ מאי זה מקום נבראת משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשו אפר ארץ שנ' כי לשלג אמר הוי ארץ
                                                                                                       פרקי דר' אליעזר, ג





מיתולוגיות רבות רואות בקיצונים – בשלג ובאש – את סופם של דברים, או  כחלק מהחרבתם של עולמות ביני וביני. מלאכי הקרח והאש מתפרדים סוף סוף לרכיביהם כשמפסיקים להכריחם לחיות בשלום, והאמת הבלתי מתפשרת של קפיאה מוחלטת והתפזרות גועשת מוצאת את מקומה.
אנו החיים בתווך הכל כך עדין שבין חום לקור, רגילים לראות כך את פניהם של דברים: יותר מדי ואבדנו. אך המדרש מצביע על הכיוון ההפוך, בו האיזון הלא סביר הקרוי חיים משמר בתוכו את הקיצוניות, הטראומה הבלתי ניתנת לביטוי. זה הכל שם, ממש מתחת לפני השטח, בשאר תשעת הקבין של הקרחון והלבה. כשזה פוגע בנו מבחוץ בכוויות קור וחום -- תהום קורא אל תהום -- ואנו התלויים על חוט השערה מרגישים את הכאב אבל הוא לא שלנו. הוא גדול מאיתנו.

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

מעבר להשתלשלות מאורי אור ומאורי אש

 ובענין המאיר והשורף, איתא בזוהר הקדש כי בימי המעשה יש מאור האש, ובשבת מאורי אור, ולכן מבדילין במוצאי שבת בורא מאורי האש, לדבק מאור האש במאורי אור של שבת. ולבאר הענין נראה דיש אור הבא בכח שריפת הפסולת, הרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף, וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה, לברר ולהסיר הפסולת, ובכח זה הבירור זוכין לאור. אבל אור המאיר הוא עצם האור שאינו שורף רק מאיר, והוא מאור שנברא בראשון, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ובשבת יש הארה מאור הגנוז, וכמו שכתוב מתנה טובה יש לי וכו' ולכן נקרא מתנה, שאין זה בכח מעשה האדם. ואיתא דאחר שבת הראשון שנגנז האור הזמין הקב"ה לאדם למצא אור על ידי אבן, וזהו בחינת מאורי אש ואש השורף, שכפי מה שיברר כך ימצא הארה, וזה שכתב ויהיה ערב ויהי בוקר, פירוש שכפי בירור התערובות ושריפת הפסולת ימצא בוקר. ולכן בשבת קודש לא כתיב ויהי ערב כי שולט בו מאורי אור כנ"ל. ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת, וכל המלאכות אין מפורשין בתורה, ואיתא בגמרא דהבערה יצאה ללמד על הכלל כולו, ונראה הרמז כנ"ל שכל המלאכות הם בכלל הבערה, כי הם בחינת אש השורף כנ"ל, ולכן אסור בשבת...      (שפת אמת חנוכה תרנ"ד)                                                                                                 


אני רגיל לחשוב על תורה ס"ז תנינא ביחס לאש ואור וחושך וחוץ וחורבן.[1]
 מן העבר השני של השנה (הדברים נכתבים מוצש"ק חנוכה תשע"ד) מפציע אור חורך שהוא חושך, ממנו אני לא יכול להתנער, מאורי אש של תקופת תמוז ואב. ר' נחמן מחדד את חוויית מאורי אש כאור המגביר את החושך, שורף בעיניים, מחשיך סביב המדורה ומאכל חורבה מחורבות ירושלים שוב בכל שנה.
בקוטב המשלים של השנה – בו אני נמצא אך אולי רק בהשתקפות חשוכה - בחושך הגובר של העולם, כשהגלגל הגדול חוזר בעולם והסביבון כבר רומז על רדל"א פורים ורצון עליון מחויך, מפציע האור שאינו מסדר השתלשלות (כמובא בדא"ח חב"ד). שמונה נסיכי אדם. אור שיכול גם להיות זכר והמשך לאור המנורה ממש, אך גם להיות אחרת, בחן ובלי לחץ (המשמעות המקורית של "מהדרין מן המהדרין" – כפי שלימדני הרב דניאל כהן). אור שאינו יכול להיות מעורב כנר הבדלה אך גם לא מכוון אל תוך הבית כנר השבת. וזה קורה בזמן מוזר שאינו גלות ואינו ממש גאולה, על ידי כהנים – מעין הפסקה זמנית למתח התמידי בין יוסף ויהודה.
דווקא בשבת חנוכה זה נהיה לי ברור: זהו אור המצליח להיות שותף גם למאורי אור של נרות שבת (המעלים בקודש) וגם למאורי אש של ההבדלה (בין קודש לחול). משימה בלתי אפשרית - וזאת מבלי להתאמץ, בקלילות של נרות אותן כל ילד יכול להדליק.
זה עד כדי כך קל.



[1] [חִבּוּר הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּסוֹפָהּ] "בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" כִּי יֵשׁ עֲנָנִין דִּמְכַסְיָן עַל עֵינָא, שֶׁהֵם רוֹמִי רַבָּתִי וְרוֹמִי זְעִירָתָא כַּמּוּבָא (בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פִּינְחָס דַף רנב קהֶלֶת י"ב) : "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" זֶה מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁהוֹלֵך אַחַר הַבְּכִיָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:), שֶׁעַל יְדֵי הַבְּכִי הוֹלֵך וּמִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם וְזֶה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי בְּמִזְרָח חַמָּה זוֹרַחַת וּבְמַעֲרָב שׁוֹקַעַת נִמְצָא שֶׁמַּעֲרָב הוּא שְׁקִיעַת הָאוֹר וְכָל זֶה עַל יְדֵי בְּחִינַת הַבְּכִי, שֶׁעַל יָדוֹ מִסְתַּלֵּק מְאוֹר הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל כִּי מַעֲרָב רָאשֵׁי תֵבוֹת: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (יִרְמְיָה ל"א), (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל) כִּי שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב (בָּבָא בַּתְרָא כה) וְהַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, כִּבְיָכוֹל עַל יִשְׂרָאֵל בְּחִינַת (יִרְמְיָה ל"א) : "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" שֶׁהִיא בּוֹכָה עַל צָרַת יִשְׂרָאֵל, הַמְפֻזָּרִים בַּגּוֹיִים וְאֵינָם עַל מְקוֹמָם וְעַל כֵּן שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי עַל יְדֵי הַבְּכִיָּה מִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת כּתֵל הַמַּעֲרָבִי שֶׁשָּׁם הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי בְּ"מַעֲרָב" שָׁם רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כַּנַּ"ל וְיֵשׁ מְאוֹרֵי אוֹר וּמְאוֹרֵי אֵשׁ (עין זוהר בראשית כ:) וְהֵם זֶה לְעֻמַּת זֶה שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ כּחַ לִמְאוֹרֵי אוֹר, אֲזַי נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁנִּכְנָעִין וְנִסְתַּלְּקִין מְאוֹרֵי אוֹר, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְזֶה בְּחִינַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִקְדָּשׁ, בְּחִינַת (אֵיכָה א) : "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בָּעַצְמתַי" כִּי נִתְגַּבְּרוּ מְאוֹרֵי אֵשׁ עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מְאוֹרֵי אוֹר בִּבְחִינַת "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" כִּי הַבְּכִיָּה הוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מְאוֹרֵי אוֹר כַּנַּ"ל וַאֲזַי מִתְגַּבְּרִין, חַס וְשָׁלוֹם, מְאוֹרֵי אֵשׁ בְּחִינַת: "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" וְכוּ כַּנַּ"ל

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

Bring it On

משהו שעלה לי בשיעור של חביבה פדיה. שיעור בפיוט לדורותיו במבנה שפעם היה שייך לתיכון ועדיין עושה תחושת מרד נעורים סטייל "עניין של זמן" (שומעים את פס הקול? טוב).
שירה אצל דוד המלך - מצילה מן הכאוס המעלה את המים מן התהום ומורידה אותם מעלה אחר מעלה. וזה אותו מקום ממנו יוצאים המים בגאולה האחרונה. כמים לים מכסים זה פחות נחמד ממה שחושבים. גם נינו חזקיה היה צריך ללמוד שישועה איננה גאולה מבלי ששרים אותה.
קצת מביך, אבל אני לא יודע לשיר. מחפש דרכים לומר הלל - שמכיל את שני הצדדים אך משום מה מפרסמים רק צד אחד שלו בדרך כלל. יחד עם המכניות היבשה של הרים המפזזים ככבשים חשמליות החולמות על חידוש ימים כקדם.
כל האסימון הזה היה אמור ליפול לי לפני כמה שבועות, אבל קרה רק עכשיו. אפשר לעסוק במוחין בתפקיד השירה עד מחרתיים, אבל אין תחליף לקפיצה השבורה של מי שאין לו ניגון ולרגע אחד מקבל אותו (בזמן שהוא מנסה לעשות משהו אחר לגמרי) במתנה אכזרית. תודות לניק קייב וזרעיו הרעים. Bring it oOn


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

הלב והמעשן

אתמול בבוקר התחלתי לשמוע מוזיקה קלאסית מהמחשב דרך מערכת הסטריאו, המוזיקה הייתה כה נפלאה וכל כך נהניתי לשמוע אותה. אך לפתע שמתי לב שאני שומע רק את צד ימין, וצד שמאל שקט. בירור קצר העלה שהבעיה הייתה בחיבור מנותק. תהליך התיקון של החיבור התברר כממושך משחשבתי (היה צריך לנתק את כל הכבלים בפינה ולחברם מחדש). מאוד נהניתי מהתהליך מה גם שמוזיקה נפלאה התנגנה ברקע. לפתע הגעתי לשלב בו הייתי חייב לנתק את המערכת למעט זמן על מנת לחברה מחדש באופן טוב יותר. אך ידעתי שברגע שאני אנתק את המערכת אני יותר לא אוכל לשמוע את הצללים הנפלאים והרי הם מקור חיותי ואיך אני אסתדר ברגע שאנתק אותם? אז התחלתי להקשיב להם יותר ויותר וממש התחלתי לרקוד מרוב שדבקתי את עצמי בצלילים כדיי שאזכור להתגעגע אליהם ולא אשכח אותם בזמן שהמערכת תהיה מנותקת. וכך עבר לו הזמן בגעגועים נפלאים.

עכשיו רק נשאר לעשות באלאנס בין הצדדים.